מתקפת האשמות
, עודכן
בתחילת השבוע דווח בכלי התקשורת ששתי מטרות צבאיות סוריות הותקפו מהאוויר באזור דמשק. איני יודע על התקיפה המדוברת יותר מהקוראים, אך התבנית ברורה למדי ומזכירה אירועים דומים בעבר.
אף שאיני בטוח בזהות האחראים, כדאי לצייר כיצד מתרחשת תקיפה שכזאת, כאשר היא מתבצעת ביוזמתה של ישראל. ככל שהתהליך יהיה מוכר יותר, כך יהיה ברור שהטענה כאילו יש קשר בין התקיפה לבין הבחירות הממשמשות ובאות היא חסרת שחר, שלא לומר - מבוססת על בורות ועל אי הבנה של אופי התהליך.
מדי יום, באופן קבוע וללא הפסק, מערכות המודיעין עוקבות אחר הנעשה בסביבה הקרובה והרחוקה תוך כדי ניסיון לאתר חריגות מההתנהגות הרגילה של היריבים והאויבים של ישראל. איתורם של חריגים כאלה הכרחי כדי שיהיה זמן להגיב על אירועים היכולים להתעורר בעקבות אותן התנהגויות חריגות. רובן של החריגות מתבררות כלא חשובות, וקולות הרגעה נשמעים במערכות המודיעין אחרי שמתבררת מהותן הלא מזיקה. אבל מדי פעם מאותרות פעולות המחייבות התייחסות.
במקרים חריגים אלה מחייב הנוהל המקובל את גורמי המודיעין להפנות את תשומת ליבם של מפקדי הצבא (או הארגונים המקבילים), להציג את הנתונים בדיוק האפשרי ואת המשמעויות האפשריות אם התהליך יימשך, כל זאת על בסיס המודיעין הנאסף, יכולות היריבים, מעשיהם וכוונותיהם.
• • •
ראשי הארגונים הללו מקיימים דיונים על האירועים שהובאו לידיעתם, לפי התפתחות האירועים בשטח. לעיתים אלה דיונים דחופים על אירועים בעלי משמעות מיידית, ולעיתים אלה דיונים המלווים לאורך זמן אירועים בתהליך, קצר או ארוך, בין ימים לחודשים. כבר בשלב זה, בד בבד עם הדיונים על השינויים המתרחשים מהצד השני של הגבול, מתחיל תהליך עיצוב התשובה או התגובה של ישראל, למקרה שיהיה בכך צורך. המטרה היא להגיע למחליטים בקבינט עם המלצה לעשות את הנדרש מול האיום המתהווה, ורצוי להציג למחליטים יותר מאלטרנטיבה אחת לפעולה.
רק לאחר שראשי הארגונים הללו, הרמטכ"ל או ראש המוסד, משתכנעים שמדובר בבעיה של ממש, הם מעבירים את הנושא אל השלב הבא בתהליך. זה השלב שבו מגיעים "הממונים" - בצבא או בארגוני המודיעין - אל "הנבחרים", ואז התהליך עובר מאנשי המקצוע אל המדינאים.
בדרך כלל, כשמדובר באירועים המתרחשים מחוץ לגבולות המדינה והשטחים שבשליטתה, הגורם ההכרחי בדרג "הנבחרים" הוא שר הביטחון. הוא יכול להחליט אחת משתי החלטות: הראשונה היא לדחות את המגיעים אליו בעיקר על בסיס הטענה שאין בחומר שהם מציגים משום סיבה לפעולה וכי "יש להמשיך לעקוב אחרי האירוע", או בעברית פשוטה: "תבואו אלי כשיהיה לכם משהו רציני ביד". האפשרות השנייה היא לקבוע שמדובר בתופעה רצינית, ושעל ישראל להתכונן להגיב עליה באופן כזה או אחר. אם החלטתו היא לראות בנושא אתגר שיש להגיב עליו, הוא מתחיל בדיונים שתכליתם להציג מענה ולהביא לפני ראש הממשלה את הבעיה עם הפתרונות האפשריים.
לאחר שהשר מבין את הבעיה וממליץ על פעילות ישראלית, הוא מעביר את העניין לשלב נוסף, רמה נוספת - אל ראש הממשלה. האחרון יכול לנקוט אחת משתי דרכים: או לקרוא לקבינט לאחר שעודכן, או לקיים אצלו דיון, שבסופו יחליט אם להפנות את הבעיה לקבינט לקבלת החלטה.
בין שאר השיקולים המשפיעים קיים מרכיב הזמן. ככל שהמצב מצביע על צורך בהחלטה מהירה, יפנה ראש הממשלה לזמן קבינט מהר ככל האפשר, כדי שלא להיקלע ללחץ בלוח הזמנים, שלא מאפשר דיון מעמיק ואישור מסודר.
• • •
הדיונים בקבינט מושפעים מאוד מהרכבו. ככל שהשרים באים מוכנים יותר וככל שהבעיה מעוררת מחלוקת, הדיונים יכולים לקבל גוון של עומק ושל ראייה רחבה. בתום דיון הקבינט יכול לאשר את המומלץ על ידי מערכת הביטחון, לבקש לעשות דבר אחר מהמומלץ על ידיה או שלא לאשר פעולה מסיבות שונות.
הקבינט יכול לאשר פעולה כלשהי באופן עקרוני ולהותיר את ההחלטה הקונקרטית והזמן המדויק לפעולה לראש הממשלה ולשר הביטחון, או לשלישייה שתכיל גם את שר החוץ, או כל קבוצת שרים קטנה שנוח לכנסה. ראש הממשלה, גם אם חבר אליו שר הביטחון, לא יכול להפעיל כוח של ממש מעבר לגבול - ודאי שלא בעומק האויב - ללא החלטת קבינט.
ברור שתהליך זה, המתחיל בגופים המקצועיים ונמשך בדו־שיח עם הגורמים המדיניים, לא יכול להיות כפוף לצרכים הפוליטיים של ראש הממשלה או של אחד משריו, גם אם היו רוצים בכך. מאחר שמבצע כזה יכול להסתיים בכישלון או בתגובה חריפה מהצד השני, נראה לי שהקברניטים העומדים לבחירות לא היו מסתכנים במבצע מיותר ללא אישור הקבינט. משתי הבחינות הללו נראה שהטענה שנשמעה בשולי הבמה הפוליטית בדבר "מבצע לצורכי בחירות" - היא טענה חסרת בסיס.
באילו מקרים בעבר פעלה ישראל נגד העברת אמצעי לחימה לידי חיזבאללה? למה בכלל צריך את הפעולות הללו? הרי לחיזבאללה יש יותר מ־100 אלף רקטות וטילים המכסים את כל מדינת ישראל, הארגון בעל טילים נגד מטוסים, נגד ספינות ונגד טנקים - מה התועלת בהפצצות הללו? למה שווה להסתכן כדי למנוע העברת עוד אמצעי לחימה לידי הארגון החמוש עד כדי כך? התשובה היא שעל פי כל הפרסומים מן העבר, השתמשה ישראל בכוחה רק כדי למנוע הגעת אמצעי לחימה מיוחדים לידי חיזבאללה.
לא מדובר בפגיעה במאמצים להגדלת הכמות של הנשק הקיים - אלא במניעת העברתן של יכולות חדשות, מה שמכונה אמל"ח "שובר שוויון". למשל: טילים בעלי דיוק רב יותר או טילים חדשים נגד מטוסים שיפריעו הרבה יותר לחיל האוויר לפעול מעל לבנון. רק במקרים יוצאי דופן אלה פעלה כנטען ישראל בעבר, וגם זאת רק אחרי שהעקרונות הללו הובהרו בדיבור או במעשה (או בשניהם) הן לספקיות הנשק, איראן ורוסיה, והן למקבלות הנשק, סוריה וחיזבאללה. האם מה ששמענו עליו היה עוד אירוע מסוג זה? זאת אולי נלמד רק בעתיד.
