חמשת ימי הלחימה האחרונים בעזה לא שינו שום דבר מהיסוד. שני הצדדים הקפידו שלא לשבור את הכלים ולהיגרר למערכה נרחבת שאינה רצויה (כרגע) כאן ושם, והקפידו עוד יותר להיתפס כמי שסיימו כשידם על העליונה. הסיפור הישראלי הוא על חיסול ששיבש פיגוע, יירוטים שמנעו הרג אזרחים, חוסן של העורף ופגיעה סלקטיבית במחבלים; הסיפור הפלשתיני - על הגנה על המולדת מפני חיסולים ותקיפות, על הכנסת מיליון ישראלים לחרדת טילים, ועל הזכות לומר את המילה האחרונה עם מרגמות ורקטות שנורו אחרי שהושגה הרגיעה, כולל אמש לנתיבות. מאחורי המלל הזה מסתתרת הבנה של כל הגורמים המעורבים שאירועי הימים האחרונים היו רק נקודה, לא משמעותית במיוחד, בדברי ימי המאבק ברצועה. לכן גם נשמרו הצדדים שלא להתחייב לכלום: ישראל שלא לחסל, הפלשתינים שלא לירות. הרמטכ"ל גנץ הגדיר זאת בפשטות בפירוש העדכני של עין-תחת-עין, כשאמר ששקט ייענה בשקט, אש באש. מי שניצלו את האינטרס הישראלי-פלשתיני שלא להסלים לכדי הסכם לא חתום על רגיעה הם המצרים, שהתגלו שוב כגורם היחיד שמצליח לתווך בין ירושלים לעזה. אבל גם בקהיר יודעים שאין בכך לכסות על חולשתם: רפיסות השליטה בסיני והתבססות גורמי הטרור בחצי האי היו העילה גם להסלמה הנוכחית (הפיגוע שתוכנן ושובש), ועלולים להיות הקטליזטור גם לסיבוב הבא. בישראל ובעזה ינצלו עתה את הרגיעה הזמנית כדי ללמוד את אירועי הימים האחרונים ולהפיק מהם לקחים לסיבוב הבא. בעזה יעבדו משמרות נוספות בפסי הייצור של הרקטות ויחדשו מלאים, ובעיקר יחפשו דרך להתגבר על המחסום שמציבה לפניהם מערכת כיפת ברזל שסיימה את הסבב האחרון עם שיעור יירוט מרשים (56 יירוטים מוצלחים מ-73 ניסיונות). בישראל יהפכו עוד סוללת יירוט למבצעית (רביעית במספר) וינסו לאגור מחדש מידע שיאפשר גם בפעם הבאה לסגור מעגלים מהירים של מודיעין-אש, שיאפשרו פגיעה אפקטיבית במחסני האמל"ח ובחוליות השיגור. הפעילות המקבילה הזאת תתבצע בידיעה ברורה של הצדדים שהשקט שהשתרר אתמול בדרום הוא קצר מועד ועלול להסתיים כבר בקרוב, בין אם מסיכול נוסף של ישראל או מחידוש פעילות הטרור מעזה (ואולי מאירוע חיצוני שיצית אש גדולה, למשל תקיפה באיראן או רצון איראני למנוע אותה בדרך של ריתוק ישראל לאזור על ידי חימום יזום של הגיזרה הדרומית ואולי גם הצפונית). אם שופטים את רצף הסבבים מאז עופרת יצוקה, כולל האחרון, אפשר לומר בבטחה שהסבב הבא יגיע לצערנו כבר בקרוב.
