שני הביטויים הזורים אש זרה ביחסי יהודים־ערבים בישראל יותר מן האחרים מתמקדים בסרטו של מוחמד בכרי "ג'נין, ג'נין" ובדברי ח"כ חנין זועבי כי רוצחי שלושת הנערים בגוש עציון "אינם טרוריסטים". הם לא נאמרו בחלל הריק. ברקע מצויות התבטאויות אחרות, יותר חסויות וסמויות.
בעצמי נתקלתי באחת כאשר ראיינתי בטלוויזיה את ח"כ ג'מאל זחאלקה והוא הציג את שר הביטחון אהוד ברק כמי שניגן שעה שילדים פלשתינים נהרגו בעזה. הרמז היה ברור, השוואה לרוצח הנאצי ריינהרד היידריך, שניגן בכינור בעת השואה. התעמתנו מילולית עד שיצא המרצע מן השק וד"ר זחאלקה כינה את מיקומו של אולפן "ערב חדש" בלב תל אביב - שייח' מוניס. יש דוגמאות רבות כאלה.
זועבי בוטה ממנו. היא עירערה על ההחלטה להשעותה מן הכנסת עקב התבטאותה החריפה, אך היועץ המשפטי אייל יינון הסביר כי ההחלטה חריגה ונעשה בה שימוש רק לעתים נדירות. גם השופטים הזדעזעו, ואחת מהם, אסתר חיות, העירה לה כי "איני מבינה איך אדם המצהיר שהוא דוגל באי־אלימות יכול לומר על חוטפי ילדים שאינם טרוריסטים. זה שלג שחור".
אין זאת אומרת שבג"ץ יאשר את ההשעיה. שופטיו מתחו בעבר ביקורת קשה על השקרים שבהם תיאר בכרי את לחימת חיילי צה"ל בג'נין, ובלב כבד לא אסרו את הקרנת הסרט. בלב כבד יותר תמכתי בהכרעתו. ייתכן שיחזור על עמדתו גם הפעם.
ברור שזועבי ראויה לכל גנאי. מה שמרתיע מהשעייתה עתה (עונש קל יחסית) הוא שבפעם הבאה יענישו בגלל פחות מכך. חוסר הסובלנות פושט בחברה הישראלית כאש בשדה קוצים. המימדים מדאיגים. מצד אחד התערבות של הימין למנוע פרס ספרותי ממשורר בשל שמאלניותו; ומצד אחר - וזה מדהים - פרופסורים התארגנו למנוע תערוכה של אמנים מהר חברון באוניברסיטת תל־אביב מפני שהם מציירים את ההתנחלויות במכחול אוהב. זה מעשה נלוז הראוי להתערבות אחרונה מאת לימור לבנת בטרם פרישתה הנאצלת מרצון.
בפועל, זועבי נתפסת בעיני רוב היהודים כאויב מובהק. הדמוקרטיה הישראלית צריכה להחליט בינה לבין עצמה אם היא מוכנה להכיל את אויביה בבית הנבחרים. שוב בלב כבד, אני סבור כי התועלת שבכך רבה מהנזק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
