ביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון לווה בניסיונות בלתי-אפשריים לאמוד באורח מדויק ולכמת במונחים כמעט מתמטיים את הצלחתו לחבור אל ברק אובאמה בסוגיית מניעת גירעונה של איראן. בתוך כך, ביקשו יודעי דבר בעיני עצמם ופרשנים של ממש ללמוד מנאומו הסוחף בוועידת השדולה הפרו-ישראלית מה עלה ומה סוכם או לא במפגשו עם הנשיא האמריקני. אך כלי המדידה שבין "הישג" לבין "כישלון" שונים במהותם.
מפגש - אפילו הוא תשיעי - בין הנשיא לבין ראש הממשלה אינו מהלך המביא באחת "רווח והצלה" מהסוג הנזכר במגילת אסתר, שנמסרה כשי לבית הלבן. השיחה היא נדבך נוסף בהליך ממושך של גיבוש עמדה, וישראל יכולה להשתבח שזכתה להישג מדיני כאשר נתניהו הצליח להציב את האיום האיראני בראש סדר היום הבינלאומי, ולדחוק לנוחותו הפוליטית את המשא ומתן עם הפלשתינים לשוליים.
ההישג נשען על הבנה אירופית שסכנת הגרעין האיראני למין האנושי - מוחשית, ועל הבנה עמומה כזאת גם בעולם הערבי, ועל הסכמה אמריקנית שלא היתה מובנת מאליה. אילו רצה, יכול היה אובאמה לחמוק מהלחץ הישראלי באמירה כי שאלת הגרעון של משטר האייתוללות תמצא את פתרונה במסגרת הסכם כל-עולמי חדש, שיתפוס את מקום משטר ההאמנה למניעת הפצתו של הנשק הגרעיני ההולכת ונמוגה. הוא לא עשה.
לא כל העלית האמריקנית רואה את הדברים באור כזה, ממש כפי שבישראל מבצבצת מחלוקת בצמרת. אך מי שמחזיקים בהגה השלטון שותפים לתזה המרכזית כי אסור שהדבר יקרה, והוויכוח הוא על דרכי ההתמודדות, ובנקודה זו האמצעים העומדים לרשות ירושלים מצומצמים וקצרי טווח זמן מאשר אלה שבידי אמריקה.
שתי דוגמאות שעלו אתמול לפנות בוקר בנאומו של נתניהו מסבירות את קוצר הנשימה שליווה את דבריו. האחת, החשש מפני מי שמסרבים להתבונן במציאות בגובה העיניים מתוך חשש למשמעות העובדות שיתגלו להם. להבהרת עניין זה גייס להסברו את משל הברווז. האחרת היא אזכור השואה. שכן באותן שנים נוראות לא גבהה הנהגת יהודי אמריקה, ובראשה הרב סטיבן וייז, לסטנדרטים של מרדכי היהודי, בהניחו לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לומר משפט נורא כי עמו לא יקבל בהבנה סיכון חיי טייס אמריקני אחד בהפצצת אושוויץ.
לכאורה, ניתן להקיש שנתניהו אמר דבר והיפוכו. מצד אחד, אינו מתנגד לניסיון האמריקני להידבר עם איראן, אך עומד על זכותה של ישראל לפעול כהבנתה כחלק מההגנה העצמית. משמעות הדבר היא שבסבירות גבוהה הדבר יחייב מהלך צבאי עוד לפני שאזרחי ארה"ב ילכו לקלפי בארצם, ובעטיו יעלה מחיר הנפט ויוריד את סיכויי אובאמה להיבחר בשנית.
המסקנה אינה שישראל כבר החליטה לאן פניה. "טרם החלטתי", אמר נתניהו. לא מפני שמישהו יכול להעריך לאן פניהם של בעלי בריתו באמריקה ובאירופה, אלא מפני שעולם נבוך משחק בפוקר הגדול ביותר שידע מאז משבר הטילים האמריקני-רוסי בקובה ב-1962, ומצוי רק בעיצומו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו