ביום ראשון הקרוב מתוכננת שביתת אחיות בכל מוסדות הבריאות בישראל, לראשונה זה שנים רבות. הסיכוי שהשביתה תידחה הוא קטן מאוד, אבל גם אם תידחה, מדובר בדחייה זמנית בלבד. אין ספק שכבר עכשיו ניתן להכריז שהחודשים הקרובים יירשמו כעונת המאבק של 30 אלף האחים והאחיות. המאבק עשוי אף להגיע בעוד כמה שבועות לכדי השבתה ממושכת שתביא, כצפוי, לסבל גדול עבור חולים רבים וגם לפגיעה קשה בבריאות הציבור. זאת כתוצאה מניתוחים ומטיפולים חיוניים שיידחו או מטיפולים בלתי הולמים שיסופקו בבתי החולים. ואולם, את כל הסבל המיותר הזה ניתן ואפשרי למנוע, והמשימה הזו מוטלת על כתפי כולם, שלא עשו עד עתה מספיק כדי למנוע זאת. הסתדרות האחיות צריכה לומר סוף סוף בקול רם, גלוי ושקוף מהן דרישותיה ממשרדי הבריאות והאוצר להסכם השכר הקיבוצי החדש שהיא מבקשת לחתום עם המדינה. עד עכשיו לא ניתן היה לקבל תשובה מלאה וברורה אפילו מיו"ר הסתדרות האחיות, אילנה כהן, מה הן בדיוק דורשות בתחום השכר כאשר ידוע לכולם שנושא זה הוא המרכזי בכל הסכם עבודה קיבוצי. התשובות שניתן לקבל עד עתה מהסתדרות האחיות בנושא זה הן או מתחסדות, או מתחמקות או כלליות מאוד (בנוסח של "שכר הוגן לאחיות"). חשוב גם לזכור שעוד בטרם יבשה הדיו מעל הסכם השכר החדש עם הרופאים, שנחתם באוגוסט 2011, היה ברור לכל ראשי מערכת הבריאות ומשרד האוצר כי זה רק עניין של זמן עד שהאחיות יתחילו במאבק וידרשו תוספות שכר משמעותיות בדומה - ובהמשך - למה שקיבלו הרופאים: העלאה ממוצעת של כ-50 אחוזים בשכר. המעטפת הנוכחית של מאבק האחיות היא דרישותיהן לתוספת תקנים של אחיות ולעומסים הקשים במחלקות האשפוז. גם בנושא זה האחיות צודקות: אין מספיק אחיות במערכת הבריאות, אין מספיק מיטות אשפוז, ומנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו כבר קבע כי בשל צפיפות האשפוז חולים עלולים למות. גם בעיות אלה ידועות למשרדי הבריאות והאוצר זה שנים, וגם בנושא זה הם נכשלו בקידום תוכנית אשפוז לאומית שתפתור בהדרגה את המצוקה. ככלל, שביתה של עובדים במערכת הבריאות, ובראשם רופאים, היא צעד שמנוגד באופן חריף לאתיקה המקצועית והיא באופן בסיסי בלתי מוסרית ובלתי ראויה. זו הסיבה שצריך לנקוט אותה, אם בכלל, רק במשורה ורק כשכבר באמת כלו כל הקיצין. בשביתה הקרובה ובאלה שצפויות לאחר מכן בקרוב (בהחלט) לא ניתן להגיד שנעשה הכל כדי להימנע משביתה - לא מצד האחיות ולא מצד משרדי האוצר והבריאות. לכן זה לא מאוחר מדי לקרוא לכל הצדדים להתחיל במשא ומתן מרתוני ולהגיע להסכמות, במקום להגיע אליהן רק לאחר שביתה פוגענית.
