הילארי קלינטון וקתרין אשטון הפגינו אתמול התלהבות. שתי הנשים המובילות את מדיניות החוץ של המערב (ארה"ב והאיחוד האירופי) קידמו בברכה את נכונות איראן לחדש את השיחות עם המעצמות, שנכשלו לפני שנה באיסטנבול. שתי הנשים אמרו כי מכתב התשובה החיובי שנשלח מטהרן הוא "צעד חיובי קדימה". האם גם העובדה שלקח לאיראנים יותר מארבעה חודשים לענות למכתב שנשלח באוקטובר היא דבר חיובי? ואולי ההודעה האיראנית אתמול על הפסקת ייצוא הנפט לצרפת ולבריטניה היא זו שהלהיבה את שרת החוץ האירופית ועמיתתה האמריקנית? ואולי בכלל היה זה מעבר שתי ספינות המלחמה האיראניות בתעלת סואץ בסוף השבוע שתרם לאופטימיות של מעצבות מדיניות החוץ המערביות, שעדיין מאמינות כי מהמשטר האיראני תבוא הישועה- לטהרן יש את הצרות שלה: העימות בין האיש החזק, המנהיג הרוחני עלי חמינאי, לבין הנשיא אחמדינג'אד הולך ומתעצם. בפעם הראשונה זומן נשיא איראני לשימוע במג'ליס (הפרלמנט האיראני) בגלל המצב הקשה במדינה. בתחילת החודש הבא בוחרת איראן פרלמנט חדש. מטרתם של חמינאי ומשמרות המהפכה היא להחליש את מחנה אחמדינג'אד. בינתיים הרחוב רוטן. ערכו של המטבע הלאומי צונח, והבחירות לנשיאות שנגנבו מהאזרחים ביוני 2009 מן הסתם לא נשכחו. דומה כי המשטר האיראני רוצה קודם כל ליישב את הצרות מבית ואחר כך מבחוץ. עד כדי כך המערב מלחיץ את משטר האייתוללות. האיראנים החליטו להמשיך בשיחות עם חמש החברות במועצת הביטחון וגרמניה. שר החוץ האיראני, עלי סאלחי, אמר כי הצדדים יצטרכו למצוא נוסחה שבה כולם ייצאו נשכרים מהשיחות, להבדיל ממה שקרה באיסטנבול בינואר 2011. גורמים דיפלומטיים במערב התלהבו אתמול מכך שהאיראנים מוכנים לחדש את השיחות "ללא תנאים מוקדמים". לעיתים קשה להבין מי בסיפור הזה הוא המעצמה, איראן או המערב. התיאטרון האיראני שובר כל יום שיאים חדשים. המערב נותן לאיראן את כל הסיבות להמשיך במירוץ לקראת הפצצה. וושינגטון שולחת שליחים לארץ כדי לדאוג שאופציית התקיפה לא תהיה על השולחן. רמטכ"ל צבא ארה"ב מדבר על המשטר האיראני במונחים רציונליים ומבחינת וושינגטון כל ההרתעה מול איראן מתבססת על סנקציות שאמריקה בעצמה רוצה בהן - אך לא מאמינה בהצלחתן. ובזמן שקלינטון ואשטון מתלהבות מהמכתב ששיגר אליהן סעיד ג'לילי, מחזיק תיק הגרעין בארצו, לנו לא נותר אלא לצבוט את עצמנו ולשאול: כל זה אמיתי?
