את הבחירות האלה היה אפשר למנוע. הן מנוגדות לכל היגיון, לכל אינטרס ציבורי ואפילו לאינטרס של המפלגות שהובילו לכאוס הזה, שתורגם אתמול לפיטורי שרים והיום לאישור חוק פיזור הכנסת.
לפני שבועות ספורים הודיע השר עמיר פרץ כי לא יוכל להצביע בעד התקציב והתפטר מהממשלה. אפשר לאהוב את המהלך ואפשר לבקר אותו; מותר גם להטיל ספק במניעיו, אם טהורים הם אם לאו - אבל אי אפשר לומר שפרץ לא נהג ביושר. הדרך למתוח ביקורת על הממשלה מתחילה בראש ובראשונה בפרישה ממנה. את העובדה הפשוטה הזאת לא הבינו בוז'י הרצוג ופואד בן־אליעזר בכנסת הקודמת - הם תקפו את הממשלה שבה היו חברים, מה שהביא לפיצול מפלגת העבודה והשארתם מחוץ לממשלה, אחרי שאהוד ברק אמר עליהם שהם "יורים בתוך הנגמ"ש". את האמת הפעוטה הזאת לא הפנימו גם יאיר לפיד וציפי לבני, שנהגו אותו הדבר בדיוק בכנסת הנוכחית, ואף ביתר שאת וביתר עוז.
למעשה, במחשבה לאחור לא היה כמעט נושא אחד בחודשים הארוכים האחרונים שבו התבטאו השניים כמו חברי ממשלה. למעט אולי במהלך צוק איתן, לא זכורה מפיהם אף מילת גיבוי לממשלה או מילה טובה לעומד בראשה ולאופן שבו הוא מנהל את העניינים, תמיד הטחת ביקורת והאשמות. כל גורם שביקר את הממשלה על כל נושא שבעולם, בין שכלכלי ובין שמדיני, בין שמדובר בבוז'י הרצוג ובין שבדוברת מחלקת המדינה האמריקנית - לפיד ולבני תמיד צידדו בתוקפים והמבקרים. שוב, זו זכותם המלאה, אבל למה ההתעקשות להיצמד לכיסא בעודם עושים זאת?
נתניהו השתבח אתמול בהחלטה ישנה שלו שלא להתמודד בבחירות הישירות לראשות הממשלה, מאחר שסבר כי הכנסת לא תאפשר לו לתפקד. הוא צדק מאוד בכך שהיה מנצח בהליכה. לולא היה מוותר, היה נתניהו כובש את ראשות הליכוד ומתגבר בקלות על אהוד ברק.
אבל הוא צדק הרבה פחות כשקבע כי מדובר היה בהחלטה נכונה. תוצאת החלטתו היתה ששרון הפך בתוך שנתיים לגיבור העם, ודרכו של נתניהו לשלטון נחסמה לשמונה שנים אחר כך. החלטתו של נתניהו לקטוע את כהונתו כעת עשויה להביא לשיפור מצבו הפוליטי בהמשך; אבל הוא לקח על עצמו סיכון אישי לא קטן. העם יחליט.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
