שיר הלל לחופש העיתונות

פסק הדין שיצא אתמול מבית המשפט העליון יילמד עוד שנים רבות. יש בו שיר הלל לחופש העיתונות ומתן חירות רבה, יש שיאמרו רבה מדי, לעיתונאים. בג'ונגל התקשורתי שבו אנו חיים הטלת חובת בדיקה מדוקדקת על עיתונאי בטרם יפרסם דברים שלציבור יש עניין בהם היא גזירה שלא ניתן, ולא בהכרח רצוי, לעמוד בה. גם כך קר מאוד ב"חוץ" התקשורתי. תלות העיתונאים בבעלי ההון לפרנסתם אינה מאפשרת להם תמיד עצמאות ממשית, והיא עיקרון יסוד בעבודה עיתונאית. הטלת חובת פיצוי כספי בשיעורים גבוהים ופרסום התנצלות עשויים לגרום להתגברות "האפקט המצנן" ולמנוע מהעיתונאי לעשות את מלאכתו כראוי מפחד השוט שמונף מעל ראשו.

בפסק הדין שנתן אתמול, ביקש ביהמ"ש לאפשר לעיתונאי "מרחב נשימה" ראוי, כהגדרתו, והעדיף את האינטרס הציבורי בקיומה של עיתונות חופשית על פני הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם. לפיכך הסתפק ביהמ"ש בכך שהפרסום היה "אמת לשעתו". אפילו יתברר לימים שלא היה "אמת לדורות", לא תושת בגינו חובת פיצוי. גם עריכת חומר שאינה משקפת לחלוטין את האמת לא תביא לחיוב העיתונאי כל עוד אין מדובר בעיוות מגמתי.

עם זאת, חופש עיתונות אינו הפקרות. לנוכח היד הקלה על המקלדת, שמביאה לא אחת לפגיעה אנושה בשמו הטוב של אדם ובפרנסתו, מתקבל הרושם שיש עיתונאים שחזרו לאחוז באמנות היהודית המסורתית של השו"ב: שוחט-בודק. קודם כל שוחטים, ורק אחר כך בודקים. השופט סולברג ביקש למנוע זאת, וביהמ"ש קבע שרף הסייגים שהציב היה גבוה מדי.

הניסיון לראות בפסק הדין כישלון של השופט סולברג, שזה עתה מונה לעליון, אינו במקומו. ראשית, קביעתו כי חלו עיוותים בכתבה וכי היה מדובר בלשון הרע נתקבלה, גם אם עמדתו לגבי תחולת ההגנות בחוק נדחתה. שנית, המחלוקת בעניין רמת הבדיקה שמוטלת על העיתונאי בטרם יפרסם דבר שעלול לפגוע בשמו הטוב של אדם משקפת תפיסות עולם עקרוניות שונות, שהשלכותיהן חורגות מעבר למקרה הספציפי. עקרונית אפשר להצדיק כל אחת מהן. דווקא משום כך חשוב שבערכאת השיפוט העליונה ישבו בעלי תפיסות עולם שונות. שלישית, פסק דין הוא פרי מחשבה, לא פרי מחשב. שופט שלא "הופכים" את פסקי דינו בערעור אינו שופט. שופט שירא מפני "הפיכת פסק דינו" ולשם כך משנה את עמדתו - אינו אדם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו