זה היה המינוי הנכון, של האיש הנכון, בזמן הנכון. יותר מדי פעמים אומרים את המשפט הזה בהקשר של מינויים, מעט מדי פעמים הוא גם קולע למציאות. אתמול קיבלנו בינגו כזה, עם מינויו של אמיר אשל למפקד חיל האוויר הבא. מבלי לגרוע מזכויותיהם (הרבות) של האלוף יוחנן לוקר ותא"ל נמרוד שפר שהתמודדו מולו, אשל הוא מח"א קלאסי. כמו שכתוב בספר: אינטליגנט שקולט מהר וחותך מהר, איש של מערכות גדולות ופרטים קטנים. השנים האחרונות אמנם ביגרו אותו, שערו האפיר, אבל בקצה העיניים נותר הזיק הממזרי, השחצני, השמור למי שבטוח שהוא באמת יותר טוב מכולם. בדיוק מה שעם ישראל רוצה לראות במפקד חיל האוויר שלו. עכשיו אשל צריך לקחת את חיל האוויר ואותנו רחוק יותר, מהר יותר, גבוה יותר. נהוג לקשר את מינויו אוטומטית לאיראן, המציאות קצת יותר מורכבת. הגרעין של האייתוללות יתפוס אמנם מקום מרכזי בעיסוקיו (וחלק מרכזי עוד יותר בלו"ז שלו), משימותיו הנוספות יהיו משמעותיות לא פחות: שמירת יתרונה האיכותי של הזרוע האסטרטגית של ישראל במזרח תיכון משתנה ומתחמש, מציאת פתרון לטילים המאיימים לשבש את עליונותו האווירית, קליטת שלל אמצעים חדשים - מ-F-35 ועד מטוס אימון, ממתדלקים ומטוסי תובלה ועד מל"טים - וקידום עניין ההגנה האקטיבית תוך הימנעות מהפיתוי להפוך אותה לתחליף להתקפיות מבצעית. אשל יכול למשימות האלה, הקריירה שלו בשטח ובמטה הכינה אותו לתפקיד, ארבע שנותיו בראשות אגף התכנון איפשרו לו נקודת מבט כפולה נוספת - גם למימד האסטרטגי של תהליך קבלת ההחלטות וגם לאילוצים התקציביים של חיי היומיום. הדבר היחיד שיתווסף עכשיו הוא כובד האחריות, זו שגם תשלב אותו בהתלבטות האיראנית. סביר שגם כאן אשל יהיה שקול, אחראי מאוד, נכון לקחת סיכונים אך נמנע מהרפתקאות מסוכנות. את הצד של אושוויץ הוא מכיר לא רק מהמטוס אלא גם מהשושלת המשפחתית, אבל מוכר לו גם הצד השני: זה של השלום עם מצרים וירדן, ושל הקלות שבה ניתן לנפץ את מה שנבנה ותוחזק בעמל רב. לפני ארבע שנים הפסיד אשל לעידו נחושתן בהתמודדות על חיל האוויר. הוא רצה לפרוש, שר הביטחון ברק והרמטכ"ל אשכנזי שיכנעו אותו אז להישאר תוך הבנה לא כתובה שהסיבוב הבא יהיה שלו. אתמול עשו ברק והרמטכ"ל גנץ את הדבר הנכון, לא רק לגופו של אדם אלא גם לגופו של עניין: הם נהגו כג'נטלמנים ומינוי אותו למפקד חיל האוויר.
