גירושים בלתי־נמנעים

אמש סמוך לחצות היו הכל נרגשים ואולי אפילו חמומי מוח, ואפשר כי הבוקר יגיעו צוננים לנהל משא ומתן מעשי ויעיל על חמשת התנאים שהציב בנימין נתניהו ליאיר לפיד. רק שנכון לאמש בחצות, הרושם הראשוני הוא שנתניהו כפה על לפיד לכפות על עצמו מערכת בחירות מיידית לכנסת ה־20. נכון לימים אלה הסקרים מנבאים לו תוצאה טובה יותר (24 ח"כים) וללפיד את ההפך (11).

לפיד הוכה אל החומש בעקב אכילס של מדיניות האוצר, שהובילה אותו לעימות על עניינים ממשיים ולא מלאכותיים: יש לו חוב של אמת למערכת הביטחון בשיעור של 6 מיליארד שקלים, וידו הקמוצה עלולה לאיים על מימוש החזון הציוני ליישוב הנגב. דימונה וירוחם ובאר שבע ויטבתה ואילת אינן עפרה ובית אל, ומי שלא עושה מאמץ כספי להעביר את צה"ל למדבר הדרומי, פוגע בזהות היהודית של המדינה יותר מכל חוק ומכל ניסוח. זה כבר לא לפיד נגד משה (בוגי) יעלון, אלא יש עתיד נגד מורשתו של דוד בן־גוריון.

בנושאים אחרים שהציב נתניהו מצבו של לפיד פחות נואש. אי אפשר להציג לו אולטימטום בעניין מע"מ 0% שאושר בממשלה ובמקביל לדרוש ממנו לתמוך במה שמנוגד להשקפתו כהמשך הבנייה בהתנחלויות, או חוק הלאום. נכון שנתניהו הציג בפני לפיד שתי אפשרויות - בחירות מוקדמות או קבלת חמשת תנאיו, אבל בפועל גובר הרושם כי הגיע למסקנה כי "שני הסוסים האלה כבר אינם יכולים למשוך ביחד" (ביטוי שמקורו בלוי אשכול כשדחה הצעה לצרף את דוד בן־גוריון לממשלתו).

שני הצדדים ינסו אולי להמשיך את ההידברות בעיקר כדי לזכות ב־Blame game, דהיינו שכל אחד יאשים את יריבו כי גרם למשבר והקדים את הבחירות, אבל אפשר כי מבחינה נפשית שניהם כבר בשלים ללכת לקלפי.

חבל. זה רע ליציבות השלטונית של ישראל. הנזק לכלכלה, לביטחון הלאומי ולמערכה המדינית של ישראל כחודש לפני שאבו מאזן מביא את סוגיית המדינה הפלשתינית למועצת הביטחון - בל ישוער. אך נראה כי אבן מאסו הבונים, והגירושים הפוליטיים בלתי נמנעים, אלא אם כן יצוץ הבוקר איזה גורם־על, אולי ראובן (רובי) ריבלין, בתפקיד של דאוס אקס מכינה.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!