אילת, פינת מילאנו

1. אלה היו מסוג המשחקים שבגללם רבים וטובים אוהבים את הכדור הכתום. המפגש באילת הזכיר לי את מה שקרה במילאנו ב־16 באפריל. אז הקהל של ארמאני קם על רגליו להריע לשחקניו, 50 שניות לסיום ביתרון שבע הפרש, ואז באו ריקי היקמן, טייריס רייס וניקולו מלי, וכל זה נגמר בגביע היסטורי של מכבי ת"א באותו מגרש ובמשרת האימון בקליבלנד.

אתמול, דקה ועשרים שניות לסיום, עלתה מכבי חיפה ליתרון 67:77. הקהל שרק בוז אדיר לקבוצה המארחת. אלה שלא שרקו רצו הביתה ולא חזו באחד המהפכים הגדולים בתולדות הליגה. קליף ווייאט מצד אחד הפך לגיבור הגדול של אילת ומצד שני אייק אפוואבו החטיא שלוש זריקות עונשין בדקה האחרונה.

רמי הדר סובל כל העונה מהיעדרו של רכז דומיננטי ואחרי צאתו של דמונטז סטיט בחמש עבירות היה ביתרון של עשר נקודות. למאמן לא היתה שליטה על העבירה המיותרת של תומר בר אבן על ווייאט, עשר שניות לסיום, אבל אחרי פסק הזמן שלקח, שחקן כמו אפוואבו, עם ממוצע של 50 אחוזים מהקו, לא היה צריך להיות על המגרש. חיפה גם היתה חייבת לנתב את הכדור לדגן יבזורי או לרנה רוז'ו.

2. היו כאלה שטענו אתמול שהסל של וויאט יוציא את אילת לדרך חדשה כמו שהניצחון של מכבי על אילת מנע את פיטוריו של בלאט בדיוק לפני שנה. רק שזה אפילו לא מבטיח ניצחון על נהריה ביום חמישי. חזרתו של קווין פלאמר תחזק את הקבוצה, אבל קשה יהיה לתקן את הליקויים בבנייתה - זרים שלא מתאימים אחד לשני ולא לסגל הישראלי. ניסים קורים יום כן, יום לא.

3. הניצחון אתמול על נס ציונה רק מגביר את התסכול מההופעה המבישה של ירושלים באירופה. קשה להבין למה בליגה הקבוצה רצה, שוטפת את המגרש ומגיעה לעמדות זריקה נוחות אחרי עשר שניות ואחוזי השלשות בהתאם, ובאירופה היא משחקת לאט ומשעמם.

4. ביום חמישי הקרוב יתקיים מחזור ליגה נוסף כאשר המשחק המרכזי של הפועל ירושלים בחולון יתקיים ב־31 בדצמבר. האם לא היה נכון לקיים את כל המחזור (מלבד המשחק של מכבי ת"א באשדוד) ב־31 בדצמבר במקום לקיים אותו במחתרת ביום חמישי שהוא מסורתית שייך למכבי באירופה?