הצפייה בסרטו עטור הפרסים והציפיות של יוסף סידר, "הערת שוליים", היתה בעבורי חוויה אוטוביוגרפית כמעט. זיהיתי את עצמי בקלות בסרט - ממש בסצנות מתוך סיפור חיי - כתלמידת החוג לתלמוד. אני הסטודנטית שיושבת לבד בכיתה מול פרופ' אליעזר שקולניק, אני הדוקטורנטית שמקבלת מטלות קריאה מפי אוריאל, המנחה, וראשי, מן הסתם, הוא אחד מעשרות הראשים הרוכנים מעל שולחנות ארכיון כתבי היד שבספרייה הלאומית.
שלא במקרה, הסצנה שהיתה המשמעותית והמדויקת ביותר בעבורי בסרט היא סצנת הפתיחה, שבה אוריאל מתקבל כחבר באקדמיה הלאומית למדעים ובוחר בנאומו לשבח את אביו הפילולוג, שנהג, לפי הסיפור, להציג את עצמו בשל צניעותו כמורה - מה שלא היה ולא נברא ומבחינת אליעזר הוא דווקא גנאי גדול. המתח הזה, בין החוקר למורה, ליווה אותי לאורך כל שנותיי בחוג ומחוצה לו, כתלמידה וכמורה.
כבוגרת מערכת החינוך הדתית שמחתי לגלות את החירות שיש במחקר אקדמי המשוחרר מהנחות יסוד חינוכיות או דתיות. נדרש ריחוק מן החומרים הנלמדים (הטקסטים, כפי שהם מכונים באוניברסיטה), ובחוג לתלמוד נדרש גם שחרור מן ההלכה הפסוקה.
כשמקשיבים למקורות חז"ל שומעים דברים מרתקים. מהר מאוד מגלים שהם ממש לא מדברים בשפה אחת. שהתוספתא והמשנה חושבות אחרת זו מזו, שהגמרא לפעמים ממש מעוותת את דברי המשנה כדי לפסוק הלכה כדרכה. מגלים השפעות של תרבויות ודתות אחרות - יוונית, רומית, פרסית. מבחינתי, חוויית הלימוד הזו היתה ממש משכרת.
בעולם החינוך, ראיתי את תאוות התלמידים למשמעות. באחת משנותיי כר"מית במדרשת לינדנבאום - ישיבה לנשים צעירות, ניגשה אלי תלמידה ושאלה: "בסוף השיעור במסכת ברכות התפילה שלי תיראה אחרת-" השאלה נראתה לי ילדותית. מה עם מרחב מחיה אינטלקטואלי? מה רע בלימוד לשם לימוד?
יש משהו ייחודי וקיצוני בחוג לתלמוד, ובמיוחד זה שבאוניברסיטה העברית, שרוחו של אליעזר שקולניק, האב בסרט בגילומו של שלמה בראבא, עדיין מהלכת בו. אולי זה הצורך להיבדל באופן קיצוני מעולם הישיבות וליצור "נישה" ייחודית, ואולי מסיבות אחרות - החוג לתלמוד שבירושלים ממשיך במידה רבה את האסכולה הפילולוגית של המאה ה-19, ורוב המהפכות שעברו על העולם האקדמי במאה השנים האחרונות כמו פסחו עליו. תורת הספרות, הפמיניזם, הפוסט-מודרניזם, כולם נשכחים עם כניסתך לחוג ועל כן הופכים אותו ללא רלוונטי להרבה תלמידים.
החברה הישראלית חווה בעשורים האחרונים פריחה של בתי מדרש, מדרשות ומכינות. כמתבוננת מן החוץ, וגם מבפנים, אני יכולה להעיד שמדובר ברנסנס תרבותי של ממש. מה מתוך כל לימודי החוג לתלמוד נוגע למהפכה הזו? לצערי, מעט מאוד.
אליעזר שקולניק היה עונה לי במשל כד החרס: ארכיאולוג שמוצא שברי חרסים יכול לנקות ולמיין אותם, אך יהיה זה לא אחראי מצידו להרכיב מהם כד חרס לטובת הקהל הצמא. אולם כיוון שלא בארכיאולוגיה של חרס אנחנו עוסקים אלא בספרות שנכתבה מתוך חוויה אנושית, אנו מחויבים להרכיב את שברי החרסים, להכניס את החיים עצמם אל תוך חדר המחקר ולהוציא את הפירות החוצה, אל החיים.
הכותבת היא חוקרת ומרצה לתלמוד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו