גם בסיבוב הנוכחי של מלחמת הסייבר הנזק התדמיתי גדול בהרבה מהנזק הפיזי. אם תרצו, מישהו השליך אבנים על חלון הראווה של בתי החולים שיבא ואסותא, ועל אלה של עיתון "הארץ" ופסטיבל ישראל. החלונות נשברו, זה נראה לא טוב, אבל החנויות עצמן נשארו שלמות והסחורה לא נפגעה כלל. לכן, מהותית, אפשר להירגע. בעולם המחשבים מה שחשוב הוא התשתית. וזאת, גם אתמול, לא נחדרה, בדיוק כמו בכל אחד מהסבבים הקודמים. קריסה של אתר זה דבר לא נעים, במקרה שהאתר משמש לפעולות כספיות עלול להיגרם גם סרבול מסוים, אבל נזק ממשי יהיה רק אם התוקף חודר לתשתית. נניח, למחשבים של עיתון, כדי לשנות ידיעות וכותרות, או - גרוע מכך בהרבה - לתשתית המחשוב של בית חולים, משם אפשר להשפיע על ערכים של בדיקות, על הזנה של תרופות ועל הפעלת מכשור רפואי. נכון לאתמול - וכדאי לדפוק על כל עץ אפשרי שזה יהיה נכון גם למחר - זה לא המצב אצלנו. יש לכך שתי סיבות: המערכות מוגנות יחסית, והתוקפים מוגבלים ביכולותיהם. אם במקום קבוצת האקרים התוקפת היתה מדינה, ואם למדינה הזאת היו אמצעים ויכולת כמו, נניח, סין או רוסיה - היינו רואים נזק ממשי. בדיוק כמו זה שנגרם לגאורגיה ערב המלחמה האחרונה, או זה שספגה ענקית המטוסים לוקהיד מרטין שתוכניות סודיות של מטוס הקרב העתידי F-35 נשאבו ממחשביה. ולמרות צפירת ההרגעה, יש באירועים האחרונים גם תמרור אזהרה: אנחנו מותקפים באינטנסיביות, ומי שמאוד רוצה להזיק בסוף גם עלול להצליח. היום אלה האקרים סעודים, מחר זאת תהיה איראן שכבר עשתה בשבוע האחרון "ניסוי כלים" על אתרים באזרבייג'ן. אז נכון שמערכת הביטחון חסינה יחסית (אף שלא לעולם חוסן), אבל המערכות האזרחיות הרבה פחות, וצריך להיות מודאגים מכך שמטה הסייבר המובטח במשרד ראש הממשלה מתארגן לאט מדי. ואחרי הדברים האלה, נקודה אופטימית: בכל בעיה יש הזדמנות, ועולם הסייבר הוא הזדמנות ענקית. פעם, כדי להביא מסמך מלשכה של מנהיג ערבי היה צריך לארגן מבצע נועז, חובק עולם, עם לוחמים ומרגלים ואמצעי צילום והצפנה. זה היה לוקח חודשים, עולה הון, ובסופו של דבר היה משיג את מה שהיום אפשר לקבל מהר, בזול, בלחיצה על מקש אחד במקלדת. בעולם הזה, תיאורטית, אפשר לגרום לטיל ליפול על מי ששיגר אותו, ולמטוס קרב לא להמריא לתקיפה. לאופק הזה צריכה ישראל לכוון, צריך לדאוג שהיא תוביל כל הדרך אליו, בהגנה - ובעיקר בהתקפה.
