רעיון טוב, לו"ז בעייתי

החלטת האיחוד האירופי להטיל אמברגו נפט על טהרן במטרה לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית ראויה להערכה. היא, לפני הכל, מוכיחה כי ישראל אינה לבד מול איום הגרעין האיראני. האיחוד מודאג מהגרעין האיראני לא פחות מישראל. אבל האמברגו ייכנס לתוקפו רק ב-1 ביולי - מה שמוכיח כי האיחוד מודאג אולי כמו ישראל, אך לחוץ פחות. לסיפור המדאיג הזה יש גם - למי ששכח - לוח זמנים.

רק העתיד יגיד אם הסנקציות הקשות האלה היו גם יעילות. קל לנחש את התוכנית האירופית: האיחוד יפסיק לייבא נפט איראני המהווה רק שישה אחוזים מייבוא הנפט הכללי שלו, אך 20 אחוזים מהייצוא האיראני ש-80 אחוזים ממנו מקורו בנפט. סעודיה תגביר את הייצור ותספק למדינות כמו איטליה, ספרד ויוון, המתבססות על נפט איראני, תחליף. במקביל, ילחץ האיחוד על מדינות אסיה שיחרימו אף הן את הנפט האיראני.

איראן, לחוצה מהמהלך, תחזר דווקא במרץ רב אחר הלקוחות האסיאתיים. יפן ודרום קוריאה ייענו כנראה לפניית המערב. לא ברור מה תעשה טורקיה. סין, הלקוחה הגדולה ביותר של הנפט האיראני, תנצל את הלחץ האיראני, תעשה להם טובה ותמשיך לרכוש מהם נפט אך במחיר נמוך. כך שבכל תסריט סיני אפשרי - איראן עם הגב לקיר.

הכלכלה האיראנית תקרוס. רשמית יש עשרה אחוזי אבטלה ו-20 אחוזי אינפלציה. בפועל המספרים גדולים בהרבה. הריאל צונח. מאז דצמבר איבד המטבע האיראני 50 אחוזים מערכו. הסנקציות על הנפט יפגעו בכל כיס איראני.

החל משלב זה יש לפחות שני תסריטים אפשריים: הראשון אופטימי. אזרחי איראן לא עומדים מול הכלכלה האיראנית הקורסת. המשטר, שכבר מזמן איבד את הלגיטימיות שלו בעקבות בחירות יוני 2009 שאותן גנב, נכנע ומוותר (לפחות זמנית) על תוכנית הגרעין. המערב ניצח. יש סנקציות, אין פצצה, ואין מתקפה.

קיימת גם אפשרות פסימית. הגאווה הלאומית האיראנית נפגעת. העם האיראני מאשים דווקא את המערב, ובדיוק כמו במלחמת איראן-עיראק - העם מתלכד מאחורי המשטר. איראן חורקת שיניים, לא מוותרת, וכמו צפון קוריאה הופכת בוקר אחד למעצמת גרעין רשמית. יש סנקציות, יש פצצה, ואין מתקפה.

אבל קיימת גם אפשרות אחרת. איראן בעלת יכולת צבאית מול המערב מצליחה להטריד את הצי החמישי המפטרל באזור. מוקשים וחביות נפץ פזורים באזור. מיצרי הורמוז נסגרים לתנועת כלי שיט. מפקד כלי שיט עצבני משגר טיל כמו אז ב-1988 (הטיל האמריקני שפגע באירבוס האיראני), ובלי להתכוון יש לנו עימות צבאי שאף אחד לא רצה.

איראן תבקש כמו ב-2010 לשוב למו"מ עם המעצמות בלי להתחייב לשום דבר. ארה"ב וצרפת, בשנת בחירות, יסכימו - העיקר כלכלה יציבה ומחיר נפט סביר.

ויש גם עוד צד לסיפור: לא מן הנמנע גם שהאירופאים יבואו עתה לישראל בדרישה לוויתורים בסוגיה הפלשתינית בתמורה למאמצם בסוגיה האיראנית.

לסיכום, אין ספק שהרעיון האירופי טוב אבל לוח הזמנים בעייתי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו