קצת כמו בכותרת השיר שכתב מאיר גולדברג והלחין דן תורן אי שם ב-1994, "אימפריות נופלות לאט", קורסת לה אירופה בקצב ברור ואיטי. שוקעת כמו אטלנטיס המיתולוגית במצולות אוקיינוס החובות האינסופי. כולה מסובכת בתוך עצמה, ושלשלאות החובות מסובכות עם שאר העולם החיצוני ומאיימות לגרור גם אותו לאבדון כלכלי נוסף. ההודעה של סטנדרד אנד פורס ביום שישי היתה מקיפה, כוללנית ולמרבה הצער - צפויה. הבורסות לא קרסו ושקט כבד שורר באוויר. אין עוד תירוצים. המשבר כאן ואיש לא יודע איך לפתור אותו. כשליהמן ברדרס קרס ב-2008 זה היה אלים. קולני. ובעיקר - ראשוני. התגובות של ממשל בוש והנגיד ברננקי היו מהירות. אלימות לא פחות. זה קנה זמן. בעצם, זה הציל את אמריקה. אובאמה המשיך את פעולות ההצלה של בוש. מבקריו של האחרון יגידו שעשור הכהונה שלו בבית הלבן הוביל למצב הזה. אבל כעת נראה שזה היה הפתרון הנכון. מה עשו האירופאים, במובן הזה המדינות בפנים היבשת? לקחו את הזמן. שלוש שנים הם מסתובבים שם בוועידות בינם לבין עצמם. כולם יודעים שהגרמנים חרוצים ויקומו בבוקר לעבודה. ומה עם השאר? מפגינים, זועקים ובעיקר מחכים לכספי הממשלה שיוציאו אותם. לא מפנימים שאין יותר כסף לממשלה. רק חובות. השיטה האירופית כשלה, האיטיות היא בעוכרם והם פשוט ממשיכים לשקוע בביצה הטובענית. מדינות רבות מדי באירופה מחכות שיחבקו אותן. הן "מסכנות", הן "מקרי סעד", הן "צריכות חילוץ". הז'רגון הסוציאליסטי. אולי סין תרשום צ'ק? אולי גרמניה תעבוד קשה יותר? אולי ימחקו להן את החובות ויתחילו הכל מההתחלה? ובכן, יש סיכוי שאחד מהתרחישים האלה יקרה, אבל יש גם סיכוי שכמו בכל שקיעה בתוך ביצה, בסוף נגמר האוויר ונכנסים עמוק לבוץ. אם יש משהו שאנחנו צריכים להבין מכל זה, הרי הוא קשור ליצואנים הישראלים - חפשו חברים חדשים. ברזילאים או סינים. כמו כן, יש לקוות שהבנקים הישראליים כבר ניקו את עצמם מהג'אנק בונדס האירופיות.
