סבב שיחות הגרעין הנוכחי של המעצמות עם איראן הגיע כצפוי לסיומו בלא שהושגה בו כל הסכמה או פריצת דרך. שני הצדדים הסכימו עם זאת להמשיך לדבר, ויחדשו מן הסתם את השיחות ביניהם בתוך שבועות אחדים. הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן נותרו אמנם בינתיים בתוקפן, אבל המסר היוצא מאולם הדיונים לאיראנים וגם לשווקים הכלכליים בעולם הוא ברור: המעצמות מעוניינות בהידברות, ויותר מכך - מעוניינות בהסכם, ובסופו של דבר כנראה
תשגנה אותו. ודאי שאיש אינו מעוניין בעימות צבאי, שירד כנראה מעל לסדר היום.
נראה כי הממשל האמריקני, הכוח המוביל את המעצמות במגעיהן עם טהרן, נחוש להשיג הסכם, ויש מי שטוען כי בעבור הבית הלבן "הסכם גרוע עדיף על היעדרו של הסכם בכלל", ההפך הגמור אגב מעמדתה של ישראל, הגורסת כי "היעדרו של הסכם עדיף על פני הסכם גרוע".
לאורך העשורים האחרונים ניהלו הממשלים האמריקניים מדיניות של "הכלה" כנגד איראן, שמשמעותה המעשית היתה לחץ מדיני וכלכלי בלתי פוסק עליה ואף איום בשימוש בכוח נגדה, וזאת כדי לעצור את דהירתה לעבר הגרעין אבל גם כדי לעצור את התוקפנות האיראנית במרחב – במפרץ הפרסי, בעיראק ובאזורנו שלנו. מדיניות אמריקנית זו נבעה מן האמונה של מקבלי ההחלטות בוושינגטון כי איראן היא אויב וכי היא מהווה איום לאינטרסים האמריקניים ולא רק הישראליים באזור, ולכן מכיוון שהיא חלק מן הבעיה יש לפעול נגדה ואסור לראות בה שותף למאמץ לפתור את בעיות האזור.
אלא שבגישה זו חל כנראה שינוי. עבור ממשל אובאמה, איראן הפכה לחלק מהפתרון, והוא תופס אותה כיום כשחקן אזורי חשוב שבלעדיו יתקשו האמריקנים להתמודד עם מה שנתפס בעיניהם כבעיות האמיתיות של ארה"ב באזור – לאו דווקא המירוץ האיראני לגרעין, אלא דווקא התפרקותן של המדינות הסורית והעיראקית והתבססותו של ארגון דאעש במרחבים נרחבים משטחן של מדינות אלו, שמהם הוא עשוי לייצר איום על ארה"ב כפי שעשה ארגון אל־קאעידה בשעתו בהנהגתו של אוסאמה בן לאדן.
אין פלא אפוא שלצד השיחות הגלויות עם איראן בנושא הגרעין, מנהלות ארה"ב וכמה מבעלות בריתה דיאלוג סמוי ועקיף עם טהרן על שיתופה או על תרומתה במאמץ האמריקני לייצב את האזור ולמנוע את התבססותם של גורמים איסלאמיים רדיקליים בו. ובמילים אחרות, בבחירה בין האיום האיראני לבין איום דאעש בחר הממשל האמריקני באיום השני. למול הטענה כי עליו ללחום בשתי החזיתות - בדאעש כאילו אין איום גרעין איראני ובאיראן כאילו דאעש אינו בנמצא - התשובה היא כי הדבר מעבר לכוחות ארה"ב.
ובעצם ההנחה העומדת בבסיס המדיניות החדשה של ארה"ב היא כי אי אפשר באמת לעצור את הפיכתה של איראן למדינת סף גרעינית, אלא לכל היותר לעכב במעט תהליך זה, בתמורה לפיתויים כלכליים ואחרים.
כזכור, בשנת 2003 הפסיקו האיראנים ביוזמתם את פיתוח פרויקט הגרעין שלהם בעקבות כיבושה של עיראק בידי כוחות ארה"ב. טהרן היתה אז משוכנעת כי היא המטרה הבאה עבור האמריקנים, ומשום כך החליטה לעשות מעשה ולא להסתכן במתקפה אמריקנית נגדה. אלא שמאז חלפה הסכנה וטהרן חידשה את המירוץ אל הגרעין, שאותו יכול לעצור רק איום צבאי ממשי, וכזה אינו בנמצא.
אובאמה יוכל לרשום לזכותו, וככל הנראה זוהי מטרתו, כי במהלך תקופת כהונתו לא הפכה איראן למדינת סף גרעינית, ובה בעת כי נמנעה מתקפה צבאית על איראן, שהיתה עשויה להשקיע מחדש את ארה"ב בביצה המזרח־תיכונית, דבר שהיא אינה רוצה שיקרה גם לנוכח האיום של דאעש. עם התוצאות של מדיניות שכזו, המכוונת אל הבחירות לנשיאות בנובמבר 2016, אך לא אל היום שאחרי, יצטרך להתמודד הממשל הבא, וכמובן, בעלות בריתה של ארה"ב באזור.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
