הנשיא אובאמה התקשה להסתיר את עליצותו כאשר הצהיר אתמול על התפטרותו הכפויה של מזכיר ההגנה צ'אק הייגל, שכיהן בתפקידו פחות משנתיים. חיוכיו של הייגל היו אמנם מאולצים במהלך מסיבת העיתונאים שבה הוכרז על הדחתו בפועל, אולם מראית העין המלאכותית של הרמוניה וידידות בצמרת נשמרה עד הרגע האחרון, כמיטב המסורת האמריקנית עתירת הקיטש והסכרין.
כך מגיע לסיומו המוקדם פרק פרדוקסלי בקריירה הפוליטית של הסנאטור הרפובליקני לשעבר מנברסקה, שלא הספיק להטביע חותם על דרכה הביטחונית של מעצמת העל האמריקנית, אף שהספיק גם הספיק להפוך לשעיר לעזאזל נוח במיוחד עבור "כל אנשי הנשיא".
האירוניה שבסילוק הייגל טמונה בכך שבתקופה שקדמה למינויו הצטייר כיונה צחורה, שחרת על דגלו את מסר הבדלנות החדשה של ארה"ב והשאיפה להסתגר בתוככי המרחב האמריקני. ואולם דווקא הוא התבטא לאחרונה כנגד מדיניותו המהוססת של הממשל בחזית המאבק בדאעש, ובה בשעה טען שהמפתח להצלחה טמון בהגברת המאמצים להפלת בשאר אסד.
גם במישור היחס לישראל עבר הייגל, לכאורה, מהפך. מי שהפגין כלפי ישראל ותומכיה בזירה הפנים־אמריקנית יחס מתנכר ועוין טרם מינויו, הפך לתומך נלהב בשדרוג ובהעמקה של הקשרים הביטחוניים בין וושינגטון לירושלים. ואולם דא עקא שהייגל, שנולד מחדש כנץ, היה ונותר בגדר חייזר בממשל אובאמה. לא זו בלבד שנכשל במאמציו לנסח דוקטרינה אסטרטגית סדורה שתעצב את התנהלות הפנטגון, אלא שהצטייר שוב ושוב כאיש השקט בקבינט, ששידר ניתוק וריחוק מן הקלחת הפוליטית והביורוקרטית הקולחת והרוחשת סביבו.
וכך, כשהוא נעדר בסיס פוליטי כלשהו, לא הצליח מזכיר ההגנה לגייס את תמיכת הנשיא לעמדותיו. נהפוך הוא, העובדה שלא היסס לבקר את מדיניות הממשל באופן פומבי (בייחוד בזיקה לגיזרה הסורית, שבה דרש לפעול בנחרצות להפלת אסד) עוררה עליו את זעמו של אובאמה. מעבר לכך שידר הייגל נאיביות וחובבנות ולא הפגין כישורי ניהול של המערכת הכפופה לו. זאת בניגוד קוטבי להתנהלותם התכסיסנית של רבים מקודמיו. על רקע זה ברור גם מדוע הפך מזכיר ההגנה ליעד כה נוח לחיסול פוליטי עבור הבית הלבן.
לאחר שכשל בבחירות הביניים לקונגרס ואיבד את שליטתו בסנאט, עלה הנשיא ה־44 על נתיב חדש, שנועד להקרין תקיפות ופעלתנות אף שאיבד את בסיס כוחו על גבעת הקפיטול. הדחתו של הייגל, ולצידה נכונות לפעול באמצעות צווים נשיאותיים ותוך כדי עקיפת הקונגרס (למשל, בסוגיית ההגירה) הן, אפוא, שני סימנים ראשונים המעידים לכאורה על דפוס פעולה נשיאותי חדש. כך מבקש אובאמה להוכיח שהשמועות על הפיכתו לברווז צולע היו מוקדמות ושכוחו עדיין עימו, הן בזיקה להרכב נבחרתו הביטחונית הבכירה והן בזיקה לסוגיית יכולתו למשול.
בשלב זה לא ברור עדיין אם בחלוף שש שנים שעמדו בסימן חולשה נשיאותית מתמשכת, יצליח אובאמה סוף סוף לשנות את אורחותיו ולהפגין מנהיגות של ממש, או שמא מדובר במהומה רבה על לא מהומה, שלא יהיה בה כדי לשנות את גזר דינה העתידי והחמור של ההיסטוריה על אופיו ועל טיבו של עידן אובאמה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
