סמל לכולנו

בעשר השנים האחרונות כל כך הרבה סמלים, שחשבנו שיהיו פה לנצח, הלכו מאיתנו. השורה הולכת ומצטמצמת עם מותם של שושנה דמארי, יוסי בנאי, מאיר אריאל, אהוד מנור ועכשיו יפה ירקוני. המדינה הצעירה שלנו לא מורגלת לפרידות מאייקונים כל כך גדולים. זה מנער ומטלטל.

נכון שכולנו יודעים ששום דבר לא נשאר לנצח, אבל כשאתה צעיר אתה לא חושב על זה. טוב שלפחות זה קורה בשיבה, בגיל מבוגר, אבל עצוב שהשנים האחרונות שעברו על יפה היו שנים לא פשוטות. במהלך השנים דרכינו נפגשו, היא זו שנתנה לי את פרס כינור דוד הראשון שקיבלתי בשנת 1977, בדיוק ביום שאבי נפטר. זה היה רגע מאוד משמעותי בשבילי.

מוקדם יותר, בילדותי, ראיתי הופעות של יפה כשהגיעה להופיע בבאר שבע. אני זוכרת אותה שרה את "טנגו כפר סבא", כשבבית תקליט הילדים שלה היה מתנגן אצלי כל הזמן עם "עגלה עם סוסה". הקול שלה ליווה את הילדות שלי והיא הפכה לחלק מהנוף המובן מאליו של הישראליות שלי. חוץ מלהיות זמרת נפלאה, גם היה לה סטייל. יפה היתה אלגנטית, עם הריחוק הנכון. היה בה משהו של כוכבת אמיתית, של מישהי גדולה מהחיים.

אנשים שגרו לידה אמרו שהיא היתה יורדת ומטאטאת את הרחוב לפעמים, שהיא לא בדיוק עשתה מעצמה עניין. פעם, ביום העצמאות, הוזמנתי למסיבה מקסימה אצלה בבית ופגשתי אדם מאוד חברותי ואוהב אדם. זו באמת הבוהמה, "אולד סקול", שאולי יש לנו הרבה מה ללמוד ממנה בדור שלנו. המילה סמל היא קרה וסתומה ולכן אני לא אוהבת להשתמש בה, אבל בהקשר של יפה ירקוני זה אפשרי. יהי זכרה ברוך.