פך הנפט שנשפך על מדורת הדרת הנשים נתגלה במקום בלתי צפוי. לא בקרב החרדים. לא בין נטורי קרתא. לא בציבור של ש"ס. דווקא בקרב כמה מרבני הציונות הדתית, שהחלו לנהל מלחמת חורמה בשירת נשים כאילו היתה עוול ברמה של גילוי עריות. אליקים לבנון הטיף אפילו להפר פקודה בצה"ל היקר לליבו ובלבד שלא יישמע קולה המסלסל של אישה. הרב אלי סדן התנגד להאזין להרצאת אישה בכנסת. זה היה הדבר הפחות חשוב במאבק התרבותי המתנהל בסוגיית ההדרה. אפילו נסיעת החרדים באוטובוסים למהדרין לא התסיסה את הרוחות. היא התקיימה כ-20 שנים בתנאים משפילים, אבל בתוך בועה חברתית, רחוק מן העין ורחוק מן הלב. אתמול סיפרה אישה חרדית כי גבר לא קם לפנות את מקומו לאישה באוטובוס גם אם כרעה ללדת. נשות הציבור אמרו את אשר עם ליבן בכנס שנערך בסינמטק בתל אביב. לימור לבנת וציפי לבני ושלי יחימוביץ' וציפי חוטובלי - זו האחרונה הודיעה על סיור בט"ש של הוועדה למעמד האישה באוטובוסים למהדרין - שפכו את ליבן, אבל שימת לב מיוחדת הוקדשה דווקא לעדינה בר-שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף: הגיע הזמן שהגברים ייצאו לעבוד. אין ספק שהכוונה היתה לאברכים אוכלי לחם החסד בישיבות. תביעה זו היא הצד החיובי במעשה האפל של הדרת נשים. ייתכן כי יש הקצנה בציבור חרדי הנובעת דווקא מחולשה. העולם הישן הולך ומאבד את שליטתו בחלק מציבורו. דווקא בחלק היותר מצליח ומשכיל ועצמאי. האישה עובדת, הבעל הולך בטל. הכסף בידה גם אם היא נאלצת למוסרו לבעלה. אבל היא מביאה אותו, והיא עשויה לשמור באחד הימים חלק ממנו לעצמה, וזה מצב רצוי גם אם הוא יתפרע. לאיטו מתפתח מצב שבו מרכזיותה של האישה אינה עוד רק בוולדות שהיא מעמידה ובמטעמי המטבח, והגבר החרד, שאינו בקיא באנגלית ובמתמטיקה, חש כי לא יעזרו פסקי ההלכה ולא יועילו צווי הרבנים - בת חוה אינה עוד מה שהיתה. היא הרבה יותר והוא הרבה פחות. צריך להיאבק במלוא העוצמה בתופעות ההקצנה. באוטובוסים למהדרין ובעזי המצח שיורקים בפניה של אישה ובפרחחים שמטרידים תלמידות בבית ספר דתי, להתמודד ולא לחדול, אבל גם לדעת שבקרב הזה תהיה ידם של הציונים הדתיים והחילונים על העליונה. יש תוחלת. אנשי הממסד החרדי העבש - מ-פ-ח-דים.
