לזכרו של גרי בילו

לפני 20 שנה, ביום הראשון ללימודים, אסף גרי בילו, המנהל המיתולוגי של בית צבי, את כל תלמידי שנה א' לשיחת פתיחה. היינו כיתה גדולה יחסית, בין 50 ל-60 נשים וגברים. הצטופפנו במעגל וגרי התבונן בנו בשקט ובביטחון. הוא עבר בין התלמידים ובירך כל אחד ואחת מאיתנו בשמו או בשמה המלא ובתוספת אישית קטנה. שלום מוריה שלומות, מה נשמע בקיבוץ? משהו בסגנון זה.

גרי ראה את מרביתנו אך ורק באודישנים שהתקיימו לפחות חצי שנה לפני תחילת הלימודים, שבהם השתתפו מאות אנשים. עד לא מזמן פירשתי את מפגן העוצמה והשליטה הזה כאקט שנועד לשרת את צרכיו שלו.

לפני שבוע הלך גרי בילו לעולמו. לא הייתי מהתלמידות החביבות עליו במיוחד, וכמעט לא שמרנו על קשר, אבל כשאני נזכרת באותו מפגש - אני מתגעגעת אליו מאוד.

לאחרונה התחלתי ללמוד משפטים באחת המכללות הגדולות. עברו כמעט חודשיים מתחילת הלימודים, אני כבר בת 43, ובכל זאת כשמרצה קורא בשמי, אני עדיין נרעדת מהתרגשות. כולם זקוקים למישהו שיבחין בהם בתוך ההמון. היום אני מבינה כמה נדיבה היתה הג'סטה שגרי עשה למעננו, התלמידים החדשים.

הוא ראה אותנו. היה חשוב לו לראות אותנו. הוא התאמץ ולמד את שמותינו כדי שכל אחד ואחת ירגישו נראים ומיוחדים, ששווה להתאמץ בשבילם.

אולי לא רק בחורה צעירה מקיבוץ צריכה הכרה. אבל באיחור גדול אני רוצה לומר לו תודה. לא נהייתי שחקנית ולא זמרת, ושנים עוד צחקתי בציניות על הרצינות התהומית חסרת ההומור שבה אנשי תיאטרון תופסים את עצמם ואת המקצוע. זילזלתי כשגרי נאם עד כמה משחק הוא מקצוע קשה ותובעני. סלילת כבישים תחת שמש קופחת - זה מקצוע קשה, אמרתי בליבי.

גרי העניק מימד של קדושה לכל הפרטים הקשורים לתיאטרון מהרקוויזיט ועד לדיקציה. כתלמידה מפוחדת וחסרת ביטחון הבנתי את המבט הקשה שלו כביקורתי, מחפש, כמעט מאשים. אבל ממרחק השנים והתחומים אני כמהה לאכפתיות של גרי. הכל היה לו חשוב, ללא מידרג: הדרך והתוצאה, החזרה וההצגה, המילה - והמחזה כולו.

בשנים שבהן ניהל את בית הספר, גרי היה בבית צבי כל הזמן. חוסר הגבולות שלו היה הנושא המדובר ביותר בבית הספר. הוא היה אדם מורכב, ואנשים רבים טוענים כי סבלו ממנו בדרכים שונות. הלוואי שחוויות קשות היו מסתלקות מן העולם בהסתלקותו של האדם שחולל אותן.

אני מצידי רוצה להישאר עם אותו מבט רואה ומקבל שלו. שנים אחרי שסיימנו את בית הספר נהג גרי לשלוח לכל אחד מתלמידיו לשעבר גלויה קצרה בכתב ידו, ובה איחולי מזל טוב ליום ההולדת. כל שנה, גם כשלא התייחסנו ולא הודינו ולא החזרנו בברכה משלנו. כמה ימים לפני שנפטר קיבלתי ממנו ברכת יום הולדת בפייסבוק. הוא כתב לי: "הראש והלב במקום הנכון". בפעם הראשונה גם עניתי לו: "גרי אין כמוך. מעריצה כבר 20 שנה".