אנו במאבק על הבטחת האלוקים

התמונה הנוראה של יד כרוכה בתפילין ובצמיד פלסטיק של יולדת, לא תישכח במהרה. מסוג אותן תמונות שמתקבעות לנצח בהיסטוריה היהודית ורושמן לא יסור מאיתנו, כמאמר הפסוק "ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי בדמייך חיי". כיליון ולידה ארוגים ושלובים לנצח.

הרב משה טברסקי הי"ד, שנרצח בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, הוא נכדו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק ז"ל, גאון אדיר, מהדמויות המרכזיות ביהדות ארה"ב. הכרתי את הרב סולובייצ'יק במסגרת לימודיי בישיבה אוניברסיטה בניו יורק. יחסו למדינת ישראל היה מורכב ולא תמיד מובן, אך יכולת הראייה הפרספקטיבית שלו את משמעות המדינה היתה מרשימה.

הרב סולובייצ'יק, בשנות ה־50 של המאה ה־20, כתב מאמר מופלא שכותרתו "קול דודי דופק" - ניתוח ממעוף הציפור של משמעות הקיום היהודי. במאמר מסביר הרב כי המשבר עם הישות הערבית אינו משבר פוליטי ואינו מכוון רק נגד מדינת ישראל. מדובר במזימה להשמיד את כל היישוב "מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה". מזימה עמלקית מוכרת בת אלפי שנים. במאה ה־20 עמד בראשה היטלר, ועתה עומדים בראשה האיראנים וקיצוני האיסלאם. הרב סולובייצ'יק מוסיף כי יהודי העולם לא יכולים לסמוך על יושר העולם הליברלי, שהרי ליברלים נאורים ידעו היטב מה גורל יהדות אירופה בימי השואה ולא נקפו אצבע: "הם עלולים להסתכל על הישנות מחזה־דם שני, ולא תנוד להם אף שנת־לילה אחת". בדיוק כפי שקורה בימים אלה ממש, כאשר דם יהודי שנשפך אינו מעניין את אומות העולם.

הרב סולובייצ'יק כלל לא העלה על דעתו כי בעבור יובל שנים ויותר נכדו, שעלה לארץ ישראל להתגורר בירושלים וללמד בה תורה, ישלם בחייו עם אחרים את מחיר השנאה, שפיכות הדמים וטירוף הדעת של מוסתים אלימים פראי אדם, יצורים הרואים ברצח יהודים מצווה דתית עליונה. יהודי קורא בתפילה שמע ישראל ומוסר את נפשו על קידוש ה', בשעה שהרוצחים השפלים צועקים "אללה אכבר" ורוצחים בני אדם אחרים ללא עוול בכפם.

מתי כבר יבינו דרשני השמאל כי שורש המאבק בינינו לבין שכנינו הוא דתי, ולא מדיני? זהו מאבק סביב ההבטחה האלוקית לאברהם אבינו "לזרעך אתן את הארץ הזו", אל מול האמונה האיסלאמית כי היהודים בסירובם להכרה במוחמד נביאם איבדו את זכותם לארץ ישראל כפי שכתוב בקוראן, סורת הנביאים (פסוק 105) "את הארץ יירשו עבדי עושי הישר", כלומר אלה המקבלים ומאמינים בשליחות מוחמד. אשר על כן פתרון מדיני הוא חלום באספמיה. תקווה תמיד חיונית; תקוות שווא היא סכנה קיומית.

הפיגועים האחרונים בירושלים הוכיחו, למי שהיה צריך הוכחה, כי פסוקי השטן ושליחיו אינם מבדילים בין חילונים לחרדים, בין תינוקות למבוגרים, בין יהודי לכאלה שאינם יהודים. כשגרזן המשחית מונף - אין הבדל בין דם לדם.

במאבק הזה אנו חייבים לנצח - אין לנו ברירה. הניצחון יושג בשילוב של פתרונות טקטיים כגון תגבור ואבטחה, אך בעיקר בנשק האסטרטגי העתיק שלנו, נשק גרעיני שורשי של אחדות הגורל היהודי והנכונות למסור את הנפש על הבית היחיד שיש לעם ישראל.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!