בואו נקרא לילדה בשמה - אין דבר מהודר במה שנעשה לנשים בשבועות האחרונים בשם היהדות והצניעות. וזו אפילו לא הדרה. מדובר באפליה על בסיס מיני ומגדרי ודיכוי נשי. אמנם הסוגיה זוכה להד תקשורתי, אך היא נמצאת על סדר היום החברתי-הפוליטי זמן רב. הראשונות שהתריעו והתנגדו לדיכוי היו הסטודנטיות שהחלו את המאבק על הפרדה בתחבורה ציבורית בירושלים. כמו בתחומים רבים, נעמדו סטודנטיות וסטודנטים בראש המחנה ליצירת חברה צודקת, ערכית ושוויונית. האקדמיה נוטה להתפאר בהיותה מודל ומופת בקידום ערכים, קידמה ונאורות. עם זאת ואף שבמוסדות האקדמיה נשים מהוות יותר ממחצית מהסטודנטים (55% מהלומדים לתואר ראשון, 58% לתואר שני ו-53% לתואר שלישי), נראה כי בימים אלו רשימת החשודים המיידיים המזוהים עם יחס מפלה כלפי נשים (צה"ל, משרדי פרסום, עיריית ירושלים) מתרחבת, וניצנים ראשונים של תופעה מבזה זו מופיעים גם בתוך מוסדות האקדמיה. חשוב לציין - העובדה שבבריכות ציבוריות מסוימות נהוג לקיים בזמנים מוגדרים ומוסדרים שחיית גברים לחוד ושחיית נשים לחוד, מתוך התחשבות בקבוצות המבקשות זאת, מקובלת ולגיטימית. אך לא זה המקרה כאשר סטודנטים נכנסים לחדר כושר וברגע נתון דורשים את הוצאתן של סטודנטיות באופן אגרסיבי וללא שום הצדקה. "זו תופעה מצומצמת", אמר לאחרונה רה"מ, וכך נולד לו אתר "מצומצמת" שמטרתו לעקוב אחר מימדי התופעה. בין השאר אפשר ללמוד שם על תופעות כגון דרישות ללבוש צנוע בקופות חולים, אי העסקת נשים באבטחה בקניונים ואיומים על תלמידות בתי ספר שלא ליטול חלק בתחרויות כישרונות צעירים. הדרת נשים וילדות ודיכוין בכל מקום, בכל צורה שהיא, מהווים פגיעה בערכי החירות, השוויון, הפלורליזם והכבוד הסגולי של כל אחת ואחד. אל לנו לשכוח שדיכוי קולן ומראן של נשים הוא קצהו של קרחון, שלאורכו דיכוי מתמשך של אלימות מינית, פיזית וכלכלית של אלו אשר לעיתים כלל אינן נראות במרחב הציבורי. אך נראה כי בדומה לעוולות אחרות בישראל שנת 2011, הנטייה הראשונית היא לנסות להקטין את המהומה ואת אלו שיוצאות נגדה. התירוצים להתנהגות כוחנית ומפלה זו כוללים מיני פלפולים וחצאי אמיתות, תחת מסכת של פרוצדורות ביורוקרטיות או פרשנות הלכתית חד-צדדית. השכלה גבוהה וחינוך בכלל מהווים נדבך חשוב ליצירת חברה שבה נשים וגברים משתכרים במידה שווה, מסתובבים בחופשיות וזוכים ליחס ראוי ללא קשר למין, מגדר, מוצא, דת או לאום. לפיכך, לא ייתכן שקבוצות הבאות לייצר מהלך רגרסיבי ביחס לזכויות נשים יפלשו למרחב האקדמי ויכתיבו לנשים כיצד, איפה ומתי הן יכולות להיות. בהתאם, על מי שעומדים בראש המוסדות להשכלה גבוהה (רובם המכריע גברים) מוטלת האחריות לדאוג שהדרת נשים לא תתקיים בקרבם. יתרה מזו, תפקידם לעודד מציאות שבה קולן של נשים נוכח וזוכה לביטוי מלא, כיאה למוסד ציבורי בחברה הטוענת להיות דמוקרטית. הכותבת היא רכזת זכויות אדם ושוויון מגדרי בהתאחדות הסטודנטים בישראל
