החיכוך היהודי-ערבי הוצג מאז ומתמיד כסכסוך בין לאומים. ב-1920 קיבל תפנית אלימה ראשונה, שהיתה גם מאורגנת, ברחובות ירושלים, וכזה גם נותר. עם כל היגון הכרוך בשפך הדם המלווה אותו, היה אפשר למצוא נחמה פורתא בכך שמעולם לא היה בעל אופי דתי. אך מה שעושים עתה פורעי נוער הגבעות הגובים תג מחיר גם ממבנים של מסגדים עלול להידרדר, חלילה, למלחמת דת יהודית-איסלאמית. זו החמרה אסטרטגית במהות העימות ובסיכוי לפותרו ביום מן הימים. הפגיעה במסגדים אינה רק הפקרות וקלות ראש, אלא גם נטולת היגיון פנימי. הרי המופקרים כועסים על הממשלה ובג"ץ וצה"ל ושר הביטחון ושלום עכשיו, כולם גורמים ישראליים מובהקים. המאבק הוא פנים-ישראלי, ולנביא מוחמד ולדת האיסלאם אין נגיעה ישירה למהותו ולתוכנו. אז מדוע לפגוע בהם לבד מן ההנחה המעוותת של הפורעים כאילו ישראל הממסדית פועלת בשירות הפלשתינים. עיוות נורא, ולא קם רב שיסביר כי לא זו בלבד שהאלימות אסורה באיסור חמור, אלא שהפנייתה כלפי הערבים נטולת צידוק בסיסי. בנתונים אלה חלה על ישראל חובה כפולה ומכופלת לדכא ביד ברזל את המציתים המסיתים. נראה כי היה מקום להכריז, לפחות, על שורפי המסגדים, המוסיפים כתובות נאצה על קירותיהם, כעל טרוריסטים, אבל אם גם בנימין נתניהו מסרב לעשות כן, עליו לפעול נגדם ברוח זו. בפועל, להורות לשר יצחק אהרונוביץ' כי הגנת מסגדים קודמת לכל. יש בארץ מיפוי של המקומות הקדושים לאיסלאם, והמשטרה או מתנדבים מן המשמר האזרחי חייבים להעניק להם עדיפות ראשונה במעלה. הפגיעה במסגדים עלולה להתגלות כהרת אסון. היא תוציא את השד מן הבקבוק ותעודד חמומי מוח גם בצד הפלשתיני, ושוב יהיה בלתי אפשרי להשתלט על השטח. לפיכך, המאבק בפורעים חייב לכלול שימוש בכלים משפטיים סבוכים ובעייתיים, שעומדים לדמוקרטיה רק בעת חירום בעודה מגוננת על קיומה, וזה בדיוק מה שמתרחש במאבק על שלמותם של מוסדות הדת האיסלאמיים. לטובת ישראל לא פחות מאשר למען חופש הפולחן שלהם. הדבר האחרון הנחוץ למדינת היהודים הוא לילות בדולח כחול-לבן.
