"שמע ישראל השם אלוהינו השם אחד" - אלו היו המילים האחרונות שהוציאו ארבעת הנרצחים מפיהם בקול רם. אחרי "שמע ישראל" - קול דממה דקה, תפילת הלחש. ותוך תפילת הלחש, אל הדממה, נכנסו ערבים צמאים למוות ושחטו יהודים עטורים בתפילין. טליתות ספוגות בדם. ספרי גמרא מנוקבים. קודש מחולל. זוועה שנלקחה מקישינב 1903 ותרפ"ט 1929 וליל הבדולח 1938. קריאת שמע, אותה הצהרה עתיקה הנאמרת פעמיים ביום, מושמעת על ידי הנהרגים על קידוש השם: רבי עקיבא, עולי הגרדום, רועי קליין. ואתמול, ארבעה נוספים. שמע ישראל.
הנרצחים, יהודים כל כך באורחותיהם, במראיהם, נטבחו בבית כנסת. שמעתי מי שאמר שזהו אירוע המסמן את תחילתה של מלחמת דת. וכי מה היה לנו עד היום? לפני 20 שנה פירסם הנטינגטון את "התנגשות הציביליזציות" על המוקד הדתי בסכסוכים בעולם, במיוחד בין המערב לאיסלאם. הבעיה היא לא ההסלמה אלא האסלאמה. אל־אקצא בסכנה כבר 50 שנה. הג'יהאד היא מצווה דתית. השאהידים, המתים למען האל, איתנו כבר כמה עשורים.
שחיטת מתפללים בעת שיחתם עם הבורא היא מתועבת בין אם היא מתרחשת במערת המכפלה (על ידי יהודי), ובין אם היא מתרחשת בכל מקום. אין צורך בהדגשה כי מדובר ב"שכונה שקטה הרחוקה ממוקדי הסכסוך", כאילו יש הבדל בין דם לדם. עכשיו אנחנו שוב בשנת 2000. הציפייה היא שלא ניגרר לטרור מזעזע כפי שחווינו באינתיפאדה השנייה. לא נבקש עוד בטונדות ועוד מאבטחים. נבקש ריבונות בירושלים: זו שבשכונה שלה, ג'אבל מוכאבר, חולקו אתמול סוכריות בצהלה על הפוגרום. נבקש הפסקת ההסתה ברשות הפלשתינית. נבקש מכוחות הביטחון יד קשה ובטוחה. נבקש חיים.
הרעשת הטרור המחרידה של שנות ה־2000 הוזנה מעלילת מוחמד א־דורה: ב־1 באוקטובר 2000 שודר קטע הווידאו שבו כביכול נהרג הילד העזתי מאש צה"ל. שידורו החוזר ונשנה בטלוויזיה הפלשתינית שילהב את הרוחות והביא למהומות ערביי ישראל. תחקיר ישראלי (וגיבוי של בית משפט צרפתי) מצא כי א־דורה לא נהרג מאש צה"ל. עכשיו יש עלילה חדשה: יוסף רומני, נהג אגד ששם קץ לחייו. א־דורה 2. הפלשתינים דואגים לטפח עלילה על הירצחו בידי יהודים.
יש להצטער שלא היו מתפללים חמושים בהר נוף שיכלו לעצור את המחבלים במסע הריטוש. יש לאחוז ביד האחת בסידור ובתפילין, וביד האחרת בנשק ההגנה. להיות דרוכים. ובפינו המילים המסיימות את תפילת הלחש: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו