אנגליה יכלה לשיר בסוף השבוע את המנונה הלאומי - "אלוהים, נצור את המלכה". היא עושה זאת ברגעי גאווה לאומית גואה. בוודאי בשנותיו היפות של וינסטון צ'רצ'יל, וגם אחרי הכיבוש מחדש של איי פוקלנד בתקופתה של מרגרט תאצ'ר ובמידה מסוימת לכבודו של דיוויד קמרון ששמר על כבודה לנוכח לחצי מדינות גוש היורו. נכון לעכשיו - ולפי שעה רק לרגע זה - יצא קמרון מן המאבק הכלכלי באירופה וידו על העליונה. הוא לא נכנע ללחצי גוש היורו שאליו לא הצטרפה בריטניה מעודה, וסירב להשתתף במימון הגירעונות של המדינות העצלות, ששיקרו לכלכלני היבשת. אנגלה מרקל היא אכן מדינאית דגולה. בניגוד למדינות פוחזות באירופה, גרמניה שלה מתאפיינת בהרגלי חיסכון וצריכה מדודה - פרי הלקח מהאינפלציה של 1929, אבל לאנגלים אין רצון לשאת את העצלים על גבם. בעגה ישראלית, העם האנגלי דורש צדק חברתי. מי שלא עובד לא ייהנה. מי ייתן ובישראל היו מאמצים מדיניות כזאת לא כלפי מי שאין להם ואינם יכולים, אלא נגד מי שאין להם למרות שהם יכולים. לונדון העדיפה צמיחה עצמית ועצמאית. כל מדינה לפי מאמציה וכישוריה. כדי שלאירופה יהיה גם עתיד טכנולוגי וכלכלי מן השורה הראשונה. כדי שלא תתממש בה תחזיתו של ההיסטוריון הישיש אשר כתב כי כל מה שנותר מן היבשת הוא מוזיאון היסטורי אחד גדול, ותו לא; עבר בלי עתיד לבד מענף התיירות. לא מדובר רק בכלכלת היבשת ובצונאמי העובר על אירופה אלא גם בייחוד הלאומי. גרמניה וצרפת רוצות להפוך את היבשת לארה"ב. חזונה של גרמניה הוא כי בעתיד תקום ממשלה פדרלית אחת לכל היבשת (ורצוי בעיניה שברלין תהיה כוושינגטון), ודין אנגליה וספרד ושבדיה כדין ארקנסו ופלורידה וטקסס. אנגליה סירבה לטשטש או לעמעם את ייחודיות זהותה הלאומית. גם סברה כי אין צורך לעשות זאת לתרבויות אחרות ביבשת. נפוליאון בונפרטה הוא לעולם אויבו של האדמירל נלסון. לצרפתים יש את ז'אן דארק ולאנגלים את המגנה כרטה. רק שהגאווה הזאת אינה נקייה משאלות מעשיות. שכן אם יכפו האנגלים להעדיף את שיטתם על פני האיחוד-בכוח שאליו חותרת גרמניה, עלולה כלכלת העולם לסוב לאחור. גם כלכלתם. הגלובליזציה תיסוג בפני חידוש המכסים ומיסי בלו כבדים, ותהיה האטה ברמת החיים, ולאחר מכן יסומנו מחדש גם הגבולות הישנים שבפועל נותרו על המפה בלבד. עם עתיד כזה יישמע ההמנון "אלוהים נצור את המלכה" יותר כמשאלה ופחות בגאווה.
