השבוע התפרסם דו"ח מזעזע של משרד הבריאות המלמד אותנו דברים ישנים: בישראל עדיף להיות יהודי, עשיר ולגור במרכז. זה לא רק נעים יותר - זה גם בריא יותר. דו"חות מעין אלו באו לפקוח את עיני הציבור ולסמן למקבלי ההחלטות שיש מחיר למדיניות כלכלית וציבורית מפלה ומקפחת. הבעיה היא שצקצוקי הלשון קצרים אצלנו כמו חיי התינוקות בנגב. עוד לא מספיקים לנשום וכבר ליבם עומד. אולי הייאוש מדבר מגרוני, אבל לעיתים נדמה שהגילויים והנתונים המחרידים הם אלו המאפשרים לנו להמשיך לעצום את עינינו. גילוי מציאות מרעישה לא יכול להיעשות תוך קריאה מנומנמת של העיתון. דרושה מידה של אקטיביות לשם כך. כדי לדעת מה קורה מעבר לקו הירוק צריך לבקר שם. לא רק בכבישי האפרטהייד אלא במחנות הפליטים. כדי לדעת מה קורה בדרום צריך לפחות להתעניין, להקשיב ולהפעיל חשיבה ביקורתית. כדי להבין מה רוצים הרופאים יש לנסות ללמוד מהם על מה סובב מאבקם. לא מה ליצמן ושטייניץ חושבים עליו. בהפגנה הגדולה שחתמה את מהפכת הקיץ, עלתה לנאום אחת המתמחות הפעילות במאבק לצדק בריאותי. היא סיפרה בלהט ובכריזמה על הפערים בין בריאותם של תושבי הפריפריה העניים לבין זו של תושבי המרכז השבעים. היא דיברה על תמותת התינוקות הגבוהה בדרום. היא דיברה על כך שהערבים סובלים יותר, גם בגופם וגם בנפשם. אז שמענו. ואני אפילו מחיתי דמעה. ושכחנו. השכחה היא טבע אנושי לא פחות מהזיכרון, ואומה המקדשת את הזיכרון יכולה לדרוש מעצמה לפתח אותו גם בתחומים שאינם קשורים לביטחון ולמורשת. לזיכרון הקטוע והמבולבל שלנו אנחנו קוראים אי-ידיעה. כי אם היינו יודעים ושומעים, אז בוודאי היינו פועלים. אבל איך נפעל? מול מי? עדיף לשכוח ולהתעורר בהפתעה בכל פעם שמתפרסם דו"ח על פערים, אי-צדק וקיפוח ולטעון שרק עכשיו סיפרו לנו. כך כולם פועלים. ממשרד הבריאות ומחברי הדו"ח, דרך מקבלי ההחלטות ועד לאחרונת האזרחיות, אני, שהזעזוע משקיט את מצפונה. אני מזדעזעת - משמע יש לי מצפון. המחויבות להחזיק את הידע הזה ולפעול כדי לשנות את המציאות הנגלית לנו דרכו, אינה חלק מהדו"ח. הדו"חות באים על חשבון הפעולה. אם משרד הבריאות יקצה את המשאבים שהוא מקצה למחקריו ליישום עיקרי הדו"ח הקודם וזה שלפניו - אזי אולי ממצאי הדו"ח הבא יהיו במידת מה שונים. אז העשייה תיהפך לעיקר ולא החשיפה. הבשורה הטובה של השבוע היא שהכנסת חוקקה חוק חדש האוסר על עקירת ציפורני חתולים. מי שיעשה זאת צפוי לעונש לא קל בכלל. אני מברכת על החוק החדש וגאה בחברי הכנסת, אחרי הכל חשוב שמישהו יגן על החתולים. גם באפם נשמה. מעניין אם יש הבדל בין החתולים בדרום לחתולים בצפון. יש לי הרגשה שהחוק בא להגן דווקא על החתולים הצפונבונים, אלו שבעליהם דואגים לספות יותר מאשר לחיית המחמד שלהם. זהו צדק: אלו שבריאים יותר יפסיקו לאלתר להתעלל בחלשים מהם.
