במשך חודשים רבים היוותה הממשלה המצרית שק חבטות לתסכוליו של הרחוב המצרי. בנוסף, היא היתה קו הגנה קדמי עבור הצבא המצרי בראשות הגנרל טנטאווי. את הזעם והתסכול שהצטברו בקרב ההמונים הם נהגו לפרוק על ממשלתם. אתמול החליטה ממשלת מצרים כי הגיעו מים עד נפש והגישה את התפטרותה. בכך ניטל מהצבא המצרי המחסה הנוח שמאחוריו הסתתר בחודשים האחרונים מזעמו של הציבור במצרים. אבל התפטרותה של הממשלה לא מעלה ולא מורידה, משום שלא היא היתה העיקר, ומשום שמלכתחילה תפקידה במערכת המצרית מוגבל ומצומצם. שהרי המפגינים צעקו קריאות בגנות הממשלה, אבל כיוונו אל מטרה שונה - אל טנטאווי, יו"ר המועצה הצבאית העליונה. בימים האחרונים החליט טנטאווי להסיר את הכפפות, והתוצאה היתה עשרות הרוגים ומאות פצועים. וכך, 11 חודשים לאחר סילוקו של מובארק מהשלטון, משתררת במצרים התחושה שהנשיא אולי הושלך לכלא, אבל רוחו מרחפת עדיין בחדרי הישיבות של מקבלי ההחלטות בקהיר. עם זאת, לא המועצה הצבאית נושאת באחריות להידרדרות לאלימות. הידרדרות זו מבטאת קודם לכל חשדנות כלפי הצבא וכלפי מפקדיו וחוסר אמון שהם אכן מתכוונים לוותר על השלטון. מעבר לכך, יש בהפגנות ביטוי לתסכול ברחובות על שקרוב לשנה לאחר ההפיכה, ודבר לא באמת השתנה במצרים. יש לראות בהפגנות בקהיר אקורד סיום של המהפיכה המצרית הנמשכת לאין-קץ וראשית של מאבק על המדינה המצרית - מאבק בין האחים המוסלמים לבין הצבא. האחים המוסלמים, השואבים עידוד מניצחון אחיהם בתוניסיה, מצטיירים כיום ככוח המאורגן והמשמעותי ברחוב המצרי. למולם התייצב הצבא המבקש לשמר את דמותה של המדינה המצרית כמדינה המשוחררת מכבלי הדת, אך גם על מעמדו במצרים של העתיד. ואכן, העילה המיידית לפרוץ המהומות היא ניסיונו של הצבא לכונן מועצה לביטחון לאומי כסמכות עליונה במדינה, שכוחה גובר על בית הנבחרים והנשיא, שאמורים להיבחר בשבועות הקרובים. מועצה מעין זו התקיימה בטורקיה והבטיחה לאורך שנים את שליטתו של הצבא במדינה - עד להופעתו של ארדואן בשנת 2003. לכינונה של מועצה כזו מתנגדים האחים המוסלמים, ומשום כך הזעיקו את תומכיהם להפגנת שרירים ראשונה מסוגה ברחובות קהיר. לאיש אין כעת אינטרס להטביע את מצרים בכאוס ובאנרכיה - לא לצבא, המעוניין לסיים את המשמרת שהוטלה על כתפיו עם נפילת מובארק, וגם לא לאחים המוסלמים, המשוכנעים כי יזכו בבחירות בניצחון גדול. אבל למהומות ולמתפרעים דינמיקה משלהם, ובכל מקרה גם אם תדעכנה המהומות, המאבק על עתידה של מצרים - על השליטה בה ועל דמותה - רק החל, ונראה שהאחים המוסלמים והצבא נחושים להילחם עד הסוף המר.
