הכלכלה העולמית במשבר חמור, חריף, והנה הקרקס הפוליטי שוב נודד. נראה שאחרי שבועות ארוכים של סחבת בסגנון אירופי - מעיקה, מתישה וללא תקווה, החליטו המשקיעים לגוון בסחבת אמריקנית. הבעיה היא שגם הסחבת של וושינגטון היא בדיוק מאותו הסוג. לאחר שבבריסל הצליחו להוכיח שדיבורים יכולים להימשך לנצח ופתרונות אין, הגיע תורם של הדמוקרטים והרפובליקנים לקחת את המושכות. אז איך זה נראה כרגע? מובן שזה נראה רע. בוושינגטון לא מצליחים להכריע על הדרך שבה יקוצץ התקציב, והתוצאה היא שנופלים למעין טייס אוטומטי של קיצוצים. למען האמת, זה נשמע ישראלי להחריד. אבל אם נהיה קצת יותר רציניים לרגע, אפשר להתעודד מכך שההתכתשויות האינסופיות האלה רק מראות שאלה דיונים עקרים לפי תפיסות שהולכות ועוברות מהעולם. צריך דרך חדשה, שעדיין לא ידועה ולא גלויה לעין. צריך מנהיגות כלכלית. הדיונים המרתוניים האלה על פתרונות ליוון, ספרד, פורטוגל, איטליה - ועכשיו, מי היה מאמין, גם צרפת - רק מצביעים על עומק המדמנה שבה נתונות כלכלות המערב. כך גם לגבי קיצוץ החובות האמריקניים. זוהי שקיעה עמוקה בביצה אינסופית, והדרך לגאולה ארוכה. אלא שהבעיה הבסיסית היא בשתי גישות עולם מנוגדות: שוק חופשי, כלומר הסרת חסמים, או כלכלה ריכוזית של תמריצים ממשלתיים. שני הפתרונות בעייתיים. השוק החופשי כשל והוביל לפיאסקו של 2008. יותר מדי חופש נותן לתאוות הבצע והפיננסריות לסבך את כולם. מנגד, הממשלה לא באמת יודעת לתמרץ את הכלכלה. הכסף מבוזבז בצורה לא יעילה, החובות רק נערמים. צריך פתרון חדש. אבל הוא ממש לא נראה באופק. פתרון חדש יצטרך להתגבש בכור המחצבה הפוליטית. באירופה כבר ראינו את זה מתחיל. ברלוסקוני עף הביתה בגלל הכלכלה ולא בגלל הפרשות האחרות. גם אחרים ישלמו את המחיר. המערב מחכה למושיע כלכלי, ולמרות שהוא עדיין לא בפתח, יש לשער שאחד כזה יגיע. אולי הוא פשוט ידבר בסינית.
