אבלו בתי החולים ודרכיהם נשמו. אתמול ליוויתי מי שנזקקה לסיוע חירום במחלקה בבית חולים במרכז הארץ. מנהל המחלקה, פרופסור בעל מוניטין רב, טיפל במקרים רגילים שהם עניין למתמחים בסתם יום של חול. לידו סייעה רופאה מומחית. היה מביך. במחלקה, אמר הפרופסור, יש שישה מתמחים. ארבעה התפטרו. נותר אחד. השישי הגיע זה עתה ונותר על משמרתו, אבל התועלת המופקת ממנו לפי שעה זעירה. גם הוא אינו מצדד בשבירת כללי המשחק, הסביר לי בתום הטיפול שעשה כאחד הזוטרים, אבל אם אנשים כמו המתמחים הגיעו לפריקת משמעת כזאת - מישהו במדינה צריך לתת את דעתו מדוע. אחרי סוף שבוע של בעד ונגד, תוך שמיעת רופאים (שעמדתם אינה אחידה) ונציגי ממשלה (שגם עמדתם אינה אחידה), ברור למדי כי אין כאן הכרעה בין שחור לבין לבן. נראה לי כי למרות ההכחשות של הרופאים - אילו הוסדר עניין שירות הרפואה הפרטי של הבכירים, ניתן היה להחזיר את מערכת הבריאות לעבודה סדירה. ביסוד הדברים יש בהסכם שני מרכיבים חיוביים: יש בו העלאת שכר ניכרת (יחסית) למתמחים תוך צמצום נפח התורנויות הארוכות שלהם, ויש בו מתן עדיפות רבה לשירותי הרפואה באזורי הספר, ולכן ראשי מועצות מהנגב ומהגליל פונים לשר יובל שטייניץ לדבוק בהסכם ולא לפתחו לדיון נוסף. המתמחים מבקשים לכופף את ידה של הממשלה בפתיחת ההסכם. היא לא תוכל לעשות כן בלי שמגזרים אחרים במשק יקראו תיגר על ההסכמים שהושגו עימם. סמוך לחצות נודע כי המתמחים ישיבו הבוקר לשופטי בג"ץ כי הם מוכנים להידברות נוספת עם האוצר, וזאת בעיקר מתוך כבוד לשלטון החוק. להידברות זו תהיה תכלית אם ימולאו שני תנאים: האחד, שהנושאים העולים לדיון על ידי המתמחים הם העניינים העיקריים והבלבדיים שנדונים, ולא האינטרסים הסמויים של הרופאים הבכירים; והאחר, שהאוצר יפתח בהסכם בן תשע השנים אפשרות לבחנו מחדש פעם או פעמיים במהלך התקופה הארוכה. הורדת גובה הלהבות המילוליות הכרחית כדי לערוך את התיקון הדרוש ביחסים בין הצדדים. אם לאו לא יהיה מנוס מעימות ראש-בראש, ועם שלם שצרות אינן חסרות לו יחווה בפועל את המושג תוהו ובוהו.
