אבו מאזן וחמאס אחים להסתה
השב"כ עסוק בחשיפת עבודתו החשאית בתוכנית "עובדה" של ד"ר אילנה דיין כדי להביס את צה"ל במירוץ אל תהילת ההצלחה המודיעינית במלחמה בעזה, ואינו מתפנה למידע מוצק על כוונותיו של אבו מאזן. יורם כהן חייב תשובה לשאלה מהותית: האם מבין ראש הרשות הפלשתינית שההתפרעות האלימה של גורמים איסלאמיים קיצוניים מאיימת על שלטונו יותר מאשר על היציבות בישראל? אין לישראל מידע מניח את הדעת. רק חוות דעת רופפות, שלעולם עלולות להתגלות כמשאלות לב של שב"כ ואמ"ן.
בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון התחייבו כל אחד בלשונו לקיים את הסטטוס קוו בהר הבית - מוקד ההתפרעות המתרחבת - ואילו אבו מאזן אינו מקדם זאת בברכה, אלא ממשיך בשלו: ישראל משנה את המצב בהר ואחראית למלחמת דת עתידית, חלילה. אין בעמדתו תרומה של ממש לרגיעה, לבד מן ההבנה כי הוא שומר על השקט היחסי ביהודה ובשומרון הנתונות לשליטתו, ואדיש בראותו את ישראל מתבוססת בדמה בירושלים שבתחום אחריותה הבלעדי.
זה גם דפוס ההתנהלות של מתחריו מחמאס. הם מסיתים את הפלשתינים ביהודה ובשומרון להפר את השקט המתוח, ולהרוס אותו בדריסה ובסכין ובאבן, אבל מקפידים לשמור על השקט ברצועת עזה כדי למנוע מישראל עילה להכות בהם.
המסר הישראלי יותר מורכב. הדילמה עלתה בנאומו של נתניהו. מצד אחד התחייבות לשוויון זכויות לאוכלוסייה הערבית תוך התעלמות מן האיוולת כאילו ניתן לגזול מן העבריינים את אזרחותם; ומצד אחר החרפת אמצעי האכיפה כדי לסכל את המהומות מראש. רק שערביי ישראל עוקבים אחרי אחיהם בשטחים, שם מוסתי חמאס והג'יהאד האיסלאמי רוקדים על הדם על פי הנוסחה שהציג יעלון: כל דריסה או דקירה שעלו יפה - נושאות בחובן עוד אחת.
במציאות הבוערת על פני הקרקע, ולפני החרפת המאבק במועצת הביטחון שתתכנס לדון בהצעה הפלשתינית לסיים את נסיגת ישראל לקו הירוק בתוך שנתיים - נחוץ שיכוך כאבים גם מירושלים, אף שאין בו תרופה לקיצוניות הערבית. נתניהו חייב לפעול כדי להוכיח לידידי ישראל במערב כי בכוחו לבלום את ההתלהמות המילולית של שרים וח"כים מהקואליציה, שעשו את הקפנדריה (מעבר רגלי) להר הבית לתחילת הפריימריז שלהם במפלגותיהם. הכל על חשבון טובת האומה.
