להרגיע או להכריע
גל הטרור של הסכין והאבן, שנשען על הסתה מטעם גורמים קיצוניים בעזה ובמזרח ירושלים, מחייב הידברות דחופה עם ירדן ועם הרשות הפלשתינית. דו־שיח ישיר בין ישראל לבין הפלשתינים עלול לעלות על שרטון בגלל הנוקשות הנכפית על שני הצדדים מבית. האופוזיציה תמיד תתבע מבנימין נתניהו ומאבו מאזן לחזור מהמשא ומתן עם הישגים רבים יותר. ישראל יכולה להיות פשרנית בדרך להסדר, שיחזיר לכנו את הסטטוס־קוו, אם התמורה תימסר לבית המלוכה בעמאן ולא ליושבי
המוקטעה ברמאללה.
לכל הצדדים יש עניין ברגיעה, לבד מהקיצונים. ההנהגות האחראיות משני צידי המתרס מבינות כי האבנים המתעופפות והסכינים הנשלפים עלולים להסתיים במבצע חומת מגן נוסף, ששוב יותיר אחריו פצעים מדממים.
הרוחות לוהטות בפלשתין והעולם הערבי רותח וקולם של הקיצונים על העליונה ואסון כוללני ירד על האיסלאם, ששתי ההנהגות הפעילות בו הן האייתוללות באיראן ומנהיג הטרוריסטים בדאעש. אך גם בישראל ניכרת רוח לוחמנית, והיא מתחזקת ומאיימת להיהפך לצונאמי עם כל דקירה ופיגוע בתל אביב ובגוש עציון, ואפילו במהומות המאפיינות את היישובים הערביים בארץ.
ראובן (רובי) ריבלין, נתניהו ומשה (בוגי) יעלון כבר התגייסו להעביר את מסר הרגיעה לקלי הדעת המבקשים לממש במלואה את הזכות הבלתי מוטלת בספק של יהודים לעלות להר הבית. רק שישראל שטופה בהלך רוח של בחירות מוקדמות - ובתנאים אלה הקריאה הכמעט נואשת לריסון ולהבלגה אינה נופלת על אוזניים קשובות בימין המובהק.
אם לא תצלח משימתם של המבוגרים האחראים כנשיא וכראש הממשלה וכשר הביטחון, כי אז ישקעו הצדדים בלחימה קשה לרעת כולם. גם ישראל לא תוכל להיצמד לאורך זמן לאיפוק, בראותה כי האלימות הזוחלת לעבר טרור קונה לה אחיזה אפילו במגזר הערבי שבתוכה, לא רק בשטחים.
זה זמנה של ההידברות. אולי הרגע האחרון שלפני נפילת הפור. אם תתרחב האלימות ותכה בכל מקום כבמגיפה, לא תהיה לישראל ברירה אלא לשוב ולסרוק את קיני הטרור כפי שעשתה לפני 12 שנים במשך 40 ימים במבצע חומת מגן. הכוח תמיד יעיל למלחמה בטרור, ואם אינו מתגבר עליו - תמיד יגיע עוד כוח. אבל לישראל אין חלופה לנוס. אין לה ברירה של ממש. הכוח ידבר, וחבל.
