התיק הפלילי של משה קצב הגיע אתמול לתחנה האחרונה. תם ונשלם. מבחינת העבריין המורשע הוא התנהל 64 חודשים תוך התמודדות מתמדת בין האמת וחקר העובדות לבין הכבוד העצמי והיוהרה האישית. שבע השנים הרעות של קצב, שיחלו בחודש הבא, הן פרי ההכרעה בין שתי המגמות שחצו את ליבו. הנשיא השמיני התנסה בכמה שלבים טראומתיים החל בכך שלא הבין מה רוצים ממנו והוא בכלל המתלונן וכלה בניסיון ההזוי-נואש של סניגוריו לטעון בשלב הערעור כי אונס לא היה, אבל נכון שהתקיים רומן בין הנשיא לבין העובדת. עד כדי כך הזוי שהם רמזו בשמו של קצב שהיה לו רומן עם המתלוננת בלי שהוא אישר זאת. לבד מכמה התפרצויות פומביות נהג הנשיא המודח לפי הכלל של "אדם בתוך עצמו הוא גר". כאילו אם לא יתבונן בעובדות ולא יתמודד עימן הן ייעלמו מעצמן, וזה לא קרה. אילו הבין את חומרת מעשיו היה חוטף בשתי ידיו את עיסקת הטיעון הנוחה, ובשלב יותר מאוחר נמנע מהגשת הערעור. מה הפיק ממנו? במקום שלושה שופטים שאמרו כי הוא אנס ושיקר, יש עתה שישה. לאחר שגזר הדין הפך חלוט ניסה עורך הדין אביגדור פלדמן לחלץ משהו מן ההריסות וקבל מדוע השופטים האמינו למתלוננת. רק שזה אחד מעיקריו של הדין הפלילי - התרשמות השופט מן העד. קצב מתהלך בתחושה שהכל רוצים לראותו קורס ומושפל ומאחורי סורג ובריח ושמחים לאידו. יש תופעה כזאת, אבל מנגד ניכר גם צער שכך אירע לו - ובאמצעותו לכלל הציבור. חייו בבית הסוהר יהיו לו לגיהינום אם ימלא את ימיו הארוכים במלחמה עם עצמו על חפותו ועל עוינותה של החברה שמחוץ לחומות. הגיעה שעתו להיות חיובי. קודם כל כלפי בני משפחתו והוא עצמו. במקום לקונן ולרטון, עליו למצוא נוסחה שתאפשר לו להשלים עם העובדות על חשבון הכבוד העצמי, ולהבין כי חטא ושגה ופגע בנשים אחרות. כאשר יודה בכך בפני עצמו ובפני אחרים, וכשיניח לעובדות לנצח את הגאווה - תיפתח דרכו לחרטה אמיתית. הדלת פתוחה עד לרגע האחרון בחיים, קבעה היהדות, ואם קצב ינהג כך ביושר וייאות לקבל טיפול פסיכולוגי - ירווח לו ויוקל לו, ובסופו של דבר יקוצר גם מאסרו.
