השאלות הפתוחות
חמש שנים וארבעה חודשים לאחר שניסה לגרור את היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז לפעול נגד מי שעבדה בלשכתו וניסתה, לטענתו, לסחוט אותו על רקע מיני - מתייצב הבוקר משה קצב לישורת האחרונה של מסעו בשדה המוקשים של פרשייתו. הכל כבר נחתם בידי שופטי העליון מרים נאור, עדנה ארבל וסלים ג'ובראן, ואפשר לנחש מה התוצאה בלי לפגוע, לכאורה, בעקרון הסוביודיצה.
הדעת נותנת שקצב יורשע. ייתכן כי באחד מסעיפי האישום שעליו התעכבו השופטים יזוכה מחמת הספק. אם גזר הדין נחתם פה אחד, בלי דעת רוב ודעת מיעוט, כי אז קצב יישלח לכלא לתקופה שבין ארבע שנים וחצי לבין שבע.
היום יתפזר הענן מעל הפרשה האפלה, אבל היא תותיר אחריה שובל ארוך של שאלות - מהותיות ומציצניות כאחת - שיצופו לדיון בכנסים ובהרצאות ובמפגשים לחשבון-הנפש.
אחת מהן, קוריוז יותר מאשר נושא ממשי, היא כיצד אירע שעורך דין מנוסה כיעקב נאמן האמין לקצב כי הוא דובר אמת, רק אמת וכל האמת, ובנסיבות אלה העניק לו עצה סבירה לבקש את הגנת מזוז, צעד שגרם לסילוקו בבושת פנים ממשכן הנשיא; וכיצד אירע שדווקא מזוז, שבא אחרי נאמן ושמע מפיו של קצב את אותו התיאור, חשד בנשיא כבר בתום פגישתם הראשונה כי הוא מתעתע בו-
הפרשה הותירה אחריה עוד עניין שולי לכאורה. ישבתי באולם בית המשפט בתל אביב כאשר ראש ההרכב ג'ורג' קרא קרא את פסק הדין שקרע לגזרים את טיעוניו של קצב, ולפתע בקעו מן הרחוב תשואות ומחיאות כפיים וקולות צהלה. "בנפול אויבך אל תשמח". תחושה מביכה של לינץ' רוחני. כאן מדינת היהודים, לא לוב.
חשובה ממנה הטענה כי התקשורת ידעה, ושתקה. בדעת מיעוט אני חולק על כך. התהלכתי באותן שנים במשכן הכנסת וככל האחרים שמעתי עשרות רכילויות כוזבות או נכונות על יחסים אסורים בינו לבינה. גם על קצב. לא יותר מאשר על רבים מעמיתיו. שניים היו קרובים לפרסום, שוש מולא ב"ידיעות אחרונות" ושלום ירושלמי ב"מעריב". אך לא היו בידם הוכחות המגיעות כדי פרסום. מי שטוען כי ההפך נכון צריך לבחון את התסריט הבא:
הגילויים מתפרסמים. אין דרך להוכיחם. איש אינו מתלונן במשטרה. גם לא קצב, שבפועל הביא את אסונו על עצמו. מייד נפתח עליהום מוצדק על התקשורת, שהכפישה ראש משפחה על לא עוול בכפו. דיבה מובהקת. אז לא היה מקום לפרסם דבר.
תידרש גם הבהרה פסיכולוגית מה התחולל בנפשו כאשר דחה והדף את עיסקת הטיעון הרכה והנוחה שהשיגו בעבורו סניגוריו? אפשר שיד נעלמה התערבה ממרומים וגרמה לו לשגות ולוותר על העונש הקל. סרבנותו סייעה שלא במתכוון לעשיית צדק, והוא ייענש כראוי.
חשוב מכל שמשפט קצב - בוודאי אם יורשע הבוקר - הטיל לפח האשפה של הוויכוח הציבורי את הטיעון הנלוז המביע זעזוע מכך שעבריין בעל תפקיד בכיר עומד לדין. הצבועים ומאחזי העיניים תוהים בזעזוע הכיצד "מדיחים מתפקידו נשיא מכהן" או "ראש ממשלה מכהן". הם מעדיפים שחשוד יישאר על כנו כנשיא או כראש ממשלה או שר אוצר, אבל המערכת השיפוטית עמדה על דעתה זקופת קומה, והוליכה את נשואי הפנים אל ספסל הנאשמים.
כך אירע במשפט קצב ובהרשעתו של האסיר אברהם הירשזון, ובפרשות אחרות שטרם הגיעו לכלל נעילה. לתפארת מדינת ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו