למנוע את התפשטות האלימות

אירועי כפר כנא והשביתה בעקבותיהם שבים ומעלים על סדר היום הציבורי את יחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי־מוסלמי בישראל. מצד אחד, התבטאויות הדוברים הנבחרים של האוכלוסייה הערבית מקצינות ומחריפות ומצד שני גוברים הקולות בקרב האוכלוסייה הערבית־נוצרית הדוגלים בשוויון אמיתי תוך כדי שירות בצה"ל וביטוי פומבי של הנאמנות למדינה.

לאירועים האחרונים כמה פנים: ראשית, האוכלוסייה הערבית בישראל מזדהה זה שנים כ"פלשתינית". אזרח ערבי־מוסלמי הנושא דרכון ישראלי לעולם לא יזדהה בארץ ומחוצה לה כ"ישראלי", אלא כ"פלשתיני הנושא דרכון ישראלי". זאת, הן כדי להביע הזדהות לאומית עם ה"אחים" מעבר לקו הירוק והן כדי להביע במובלע את רעיון בעלותם על הארץ. די להזכיר התבטאויות רבות של ח"כים ערביים בדבר העובדה שהם, כביכול, חיים כאן מקדמת דנא בעוד היהודים מברית המועצות לשעבר הם "חדשים" בארץ.

לכך מתווסף תהליך ארוך שנים של ניסיון לבחינת הגבולות ביחסי מדינה־מיעוט: האם המדינה תצליח בשלב כלשהו לעצור פעילויות בלתי חוקיות של אזרחיה הערבים ולקבוע גבולות להתנהלות של מפרי חוק עם השלטון. אין כלל תמה שהקצף יצא על הריגתו של מי שנראה בסרטון המצלמה כמבצע לכאורה עבירת תקיפת שוטרים: אם בנייה בלתי חוקית מותרת דה־פקטו, אם הסתה נגד המדינה מותרת דה־פקטו - מדוע לא לתקוף לכאורה שוטרים ולצאת פטור בלא עונש?

זה המקום לחזק את ידי המשטרה כנגד כל ניסיון לתקוף שוטרים (חקירת המשטרה בנוגע לירי תקבע אם אכן זהו המקרה שאירע בכפר כנא). ראוי אף לציין כי לפני שנים יצר מי שיצר מעין משוואה תמוהה כאילו "אי השוויון" מצדיק באורח כלשהו אלימות והפרת חוק של אזרחי המדינה. זו העת להפריך גישה זו מכל וכל: מדיניות ה"אפליה המתקנת" הונהגה לפני שנים ולמרות שקיימים עדיין כיסים של קיפוח, הרי כמדינה המדיניות היא לתקנם ולמגרם. לסוגיית המעמד האזרחי במדינה אין דבר וחצי דבר עם חובת האזרח, ויהיה מוצאו אשר יהיה, לציית לחוק.

דא עקא שגם כאן השיעור המחלחל מן הצמרת ומטה הוא שגוי: ככל שגוברת האלימות על הר הבית כך גוברת נסיגת מדינת ישראל מן ההר, המוסלמים עושים במקומותינו הקדושים ככל העולה על רוחם, ובכלל זה השמדה שיטתית של המורשת היהודית, רודפים את המתפללים היהודים ואנו, כמדינה, איננו מגיבים כלל. אין תמה שבאווירה זו מתקבל הרושם השגוי כי האלימות משתלמת. בראייה של המוסלמים החיים במדינת ישראל אין הבדל בין חלקי הארץ והשיעור מירושלים פושט כשריפת קוצים בארץ כולה.

צריך לומר כי ממשלת ישראל אינה קובעת מדיניות ברורה וחד־משמעית ביחס לאלימות פוליטית והעונשים עליה, כך שלפרקים עלול אזרח כזה או אחר לטעות ולחשוב כי לא ישלם על מעשי אלימות. הממשלה חייבת לאמץ מדיניות של אפס סובלנות לאלימות מכל סוג שהוא - ואין לדבר קשר מיוחד לאוכלוסייה הערבית, אך גם עליה יש לאכוף אכיפה ברורה ביד קשה. מכאן נגזרת הבעיה הבאה: הממשלה נתפסת כחלשה, כמי שנעדרת רצון ואף אמצעים לאכיפה. לפיכך אין די במדיניות ובהצהרות. יש להחליט ולבצע. תקיפת שוטרים אינה מומלצת לכל אזרח בכל מדינה בעולם ואף ישראל אינה צריכה להיות יוצאת דופן. צריך שכל מי שתוקף מטרה כלשהי - מאזרח תמים, דרך נשים ותינוקות מצד אחד ועד שוטרים ואנשי כוחות הביטחון מצד שני - לא יינקה.

יש לומר בשולי הדברים כי העולם הערבי כולו סוער כבר ארבע שנים עקב ה"אביב הערבי". אירועי ירושלים ועתה כפר כנא טומנים בחובם פוטנציאל לזליגת האלימות מסביבנו לתוך ישראל. רק פעולה נחושה תוך הפעלת כוח באורח מידתי תגדע תרחיש זה באיבו.

הכותב הוא לשעבר יועץ רה"מ לענייני ערבים וכיום סגן דיקן הפקולטה למדעי החברה והרוח, אוניברסיטת אריאל