תסכולו של עיני

במאמץ של הרגע האחרון הפציר אתמול נשיא התעשיינים שרגא ברוש בעופר עיני להימנע משביתה כללית. מחירה, הדגיש, כ-330 מיליון שקלים ביום. חישוב מהיר מלמד כי בשבעה ימים כאלה מפסיד המשק הלאומי את כל מה שנחסך בקיצוץ תקציב הביטחון. מסעיר, אולי אפילו מקומם.

לא ברור אם בדקות אלה מתקיימת שביתה אם לאו. בית הדין לעבודה דומה לינשוף. הוא פועל בלילה. בעיקר בשעות הקטנות של הלילה, באשמורת שלישית כשהיא נושקת לראשונה.

לעומת זאת ברור כי עיני לא בא אתמול בשערי לשכתה של השופטת נילי ארד כדי להתפשר במהלך של גישור ולהגיע להסכם שיחסוך את הצורך בשביתה. אולי לא רצה בה, אבל העדיף להיאנס בהחלטה של שופט האוסר לשבות מאשר בהסכם בין הצדדים.

יש לו אינטרס בשביתה. היא ספינת הדגל שלו להחזיר את הנהגת המקופחים מאוהלה של דפני ליף לבית ברחוב ארלוזורוב, תל אביב; ולסכל את המהלך של יריבו עמיר פרץ המבקש להציג את עמיתו איתן כבל כמועמד מפלגת העבודה לתפקיד יושב ראש ההסתדרות. מלחמת דיאדוכים על חשבון המשק הישראלי.

ההסתדרות לא יזמה את עיבוי "שוק העבדים" הקרואים עובדי קבלן ונאלצים לקבל שכר רעב ולחיות במורא גדול שמא יפוטרו על כל דבר גחמה של הממונה עליהם. אבל היא היתה שותף פאסיבי להרחבת התופעה, ולפיכך אינה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בפעולה אחת בנוסח "זבנג וגמרנו". שכן הפתרון אינו קל. הוא מורכב וסבוך, ומצריך זמן.

אך ביסוד הדברים תביעת ההסתדרות המתנערת ממעשיה-היא בעבר צודקת. מדינה שמכבדת את עצמה ואת אזרחיה לא תניח לחלק מהם לעבוד בתנאים כה ירודים ונחותים. אלא שתיקון המצב אינו מצריך שביתה כללית.

לעופר עיני יש מה ללמוד מעמיתיו במחאה החברתית, שירשו את מקומו כמייצגי המקופחים. הם לא גרמו לשביתה כללית במשק כדי להגיע להישגים כדו"ח ועדת טרכטנברג. הם גם לא החרימו את כל הגבינות הלבנות כדי להוריד את מחירן. התמקדו רק בקוטג', והשיגו הרבה יותר.

עיני צריך היה לפעול כמותם. למקד את ההשבתה בכמה משרדים בולטים, והשאר היה מתרחש מאליו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו