איראן לא קראה נכון את אישיותו של ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) יוקיה אמאנו. נציגיה פגשו בדיפלומט יפני מנומס שמדבר באוקטבות נמוכות, וזילזלו ופגעו בו בלי להבין שהוא יצוק מחומר אנושי עמיד. הם הכפישו את מי שהיה שגריר יפן לסבא"א וחשבו כי יוכלו לתעתע בו כבקודמו, ד"ר מוחמד אל-בראדעי ממצרים, שהקל עימם ועצם עין ורצה להתחבב על שוחרי פצצת האטום האיסלאמית, שכן קיווה כי האביב הערבי יישא אותו אל כס הנשיאות בארצו. הדו"ח של סבא"א על תעתועי הגרעין של איראן נוקשה וקרוב לתאר את תמונת המצב העכשווית יותר ממה שחשף אל-בראדעי. מחלקת הפיקוח הביאה חומרים מרשיעים או חומרים המעידים על נסיבות מחשידות באשר לכוונת איראן לייצר נשק גרעיני. שר החוץ שלה, עלי אכבר סאלחי, כבר פתח בהליך הדה-לגיטימציה לדו"ח הקרוב ולאמאנו החתום עליו, וטען כי הוא פרי מזימה אמריקנית (וקצת גם ישראלית), אבל אין בעולם מי שיאמין לו. כבר בעבר מדינות נאורות לא האמינו לאל-בראדעי שהתהלך על קו השקר בדו"חותיו על איראן וייפה את המציאות. עתה תתפרסם האמת במסמך רשמי של סבא"א. עם זאת, הדו"ח הקרוב שלה הוא אמנם אמת, אבל מרוככת. לפי כל הסימנים, רוסיה וסין פעלו למתן את ניסוחיו. יש להן מהלכים בסבא"א, הן בדרג הפקחים והן בדרג העליון. בכל זאת, הדו"ח יעניק לגיטימציה לתביעה להחמיר את הסנקציות הכלכליות על איראן, אבל האם תיעתר טהרן לדרישה לחדול מהחתירה לייצור נשק גרעיני? נראה שלא. בוודאי לא סנקציות צמחוניות שמתעבות באיטיות. רק שבימים אלה, לקראת פרסום הדו"ח המרשיע מחרתיים, קמה סערה מחודשת בעולם המערבי. ארה"ב, בריטניה וצרפת נחלצו להשמיע קולן נגד הסכנה האיראנית. לא ברור מה הלאה. ואילו בהוויה הישראלית חסרת הגבולות יעצים הדו"ח את הוויכוח המוטרף, שנקרא "דיון ציבורי", והוא בפועל מחלוקת בין תומכי הפעולה הצבאית (אם כלו כל הקיצין) לבין שולליה. חדשות לבקרים יחשוף עמדות והערכות מעשיות חדשות. למשל, בדיון שנערך אמש ב"פגוש את העיתונות" בהנחיית דנה ויס טען יושב ראש ועדת חוץ וביטחון בדימוס צחי הנגבי, הבקיא היטב בנושא, כי על מימדי הפגיעה בעורף הישראלי אפשר לומר ש"לא כצעקתה". כל אחד מבין שהנגבי לא בדה הערכה זו מדמיונו. מנגד, יותר מפתיע, התייצב ראש המוסד בדימוס אפרים הלוי, שכבר כמה שנים משמיע דעות חריגות כמו הצורך לנהל משא ומתן עם חמאס. עתה הוא מתנגד למהלך צבאי ממש כיורשו מאיר דגן. הלוי סבור כי הגרעין שבידי האייתוללות פחות מסוכן לישראל מאשר תהליך ההתחרדות העובר עליה, ואי אפשר כבר להבין מאיזה חומר קורצו ראשי המוסד האחרונים. האם פניהם לקריירה פוליטית- כל זה משתקף כבולמוס של החברה הישראלית, שאינה מסוגלת לחדול מהפולמוס המסוכן. הפטפטת המשתרכת נראית כמו השיר שהפך כמעט להמנון של חיל האוויר, "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק". אך דווקא למען חיל האוויר שיישא במקרה הצורך ברוב הנטל, ראוי להפסיק אותה. נחוץ מאוד.
