השר בני בגין הוא סוס קרבות ותיק בזירת הפולמוס. רשומים על שמו כמה דיונים ציבוריים ערניים. זכורה המחלוקת הלוהטת על התנהלותו של אריאל שרון מול מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה. אך מעולם לא עשה שימוש במילים בוטות כמו אלה שהשמיע אתמול בראיונות עם מיכה פרידמן בגלי צה"ל ועם עודד בן עמי בערוץ 2 כלפי ראש המוסד לשעבר מאיר דגן. עם אחרים הציף דגן את הכותרות בהערכות ובגילויים בסוגיית התקיפה של מיזם הגרעין האיראני, ובגין לראשונה חזר ואמר פעמיים כי המעשה הוא "נבלה" ו"מגעיל". מילים שאינן שגורות במילונו בסתם יום של חול. ד"ר בגין הוא דמוקרט מובהק. רחוק מלהיות סותם פיות. אדם שגדל באסכולה אופוזיציונית שבה חופש הדיבור היה יסוד הקיום הפוליטי. אבל כאשר דוד בן-גוריון החליט לצאת למבצע סיני, הוא זימן אליו את אביו מנחם בגין - שיחסיהם התאפיינו אז באיבה יוקדת - לספר לו על המהלך הצבאי. הוא עשה כן עוד לפני שגילה את הסוד לחלק משריו. שכן בן-גוריון בטח בבגין שאחריותו הביטחונית תגבר על האיבה. אתמול הופיע בשמי הדיון ההרסני גורם מדיני אלמוני, שחיפש שעיר לעזאזל והצביע לעבר אהוד ברק. אודי סגל אמר בערוץ 2 כי המקור הוא משה (בוגי) יעלון, אבל השר הכחיש. מכל מקום, אין לטענה זו יסוד. הפרסומים הראשונים בעניין טהרן יוחסו בעיקר לדגן ולתומכי גבי אשכנזי בתקשורת, שטענו כאילו הרמטכ"ל וראש המוסד לא זכו להארכת כהונתם בגלל התנגדותם לתקיפה באיראן ולא עקב מעורבותו הבעייתית והמביכה (של הרמטכ"ל לשעבר) בפרשת המסמך של בועז הרפז. לחישות אלה, ותדריך על גבול ההזיה של דגן בסיום כהונתו כראש המוסד, ולאחר מכן בהרצאה סנסציונית באוניברסיטה, הציתו את האש. לא רק בגין רתח. גם עמיתו דן מרידור. הוא נדרש להשוואה: ענת קם הורשעה בשל גניבת חומרים אסורים וסודיים מצה"ל ומסירתם לפרסום, ופסק הדין מגנה אותה בחריפות הראויה, אבל כיצד עומדת פרשה זאת לנוכח פריצת כל הסכרים על ידי אישים כה בכירים במערכת הביטחון הישראלית- זה מעניין במיוחד מפני שלפי ידיעה של ברק רביד ב"הארץ", בגין ומרידור מתנגדים לתקיפה באיראן. אפשר שהם קרובים למסקנה של דגן. לבנימין נתניהו ובגין וברק ומרידור אין הצדקה לזעום על המסקנה שאליה הגיעו דגן ואחרים, אלא על הערטול של הנושא בשער בת רבים, בכיכר השוק.
