גולדסטון חוזר בתשובה
השופט ריצ'ארד גולדסטון חוזר, כנראה, בתשובה. ברוך הבא. כלשון הפסוק שבמקום שבו בעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
תחילה נסוג מעוצמת הזדון שליוותה את הדו"ח שלו על מבצע עופרת יצוקה, ופירסם על כך מאמר ב"וושינגטון פוסט". קמה אדווה בכוס מים. עתה פירסם ב"ניו יורק טיימס" מאמר אחר - בעל חשיבות רבה - שהדף את הטענה כאילו ישראל מדינת אפרטהייד.
מכלל הטענות הנכונות והמוגזמות והשקריות המוטחות בישראל, זו מסוכנת מכולן. שכן הפקעת קרקע או גירוש אנשים אפשר לתקן בהחזרת המצב לקדמותו. אך האפרטהייד נצרב בלב. במקרה הטוב הוא מסתיים רק בצלקת בדעת הקהל היהודית והמערבית הרגישה לנושא.
ראוי לתת את הדעת לעניין. אפילו ייאמר כי המגזר הערבי מקופח במדינת ישראל ואפשר לשפר את רמת חייו ואת היקף מעורבותו והעסקתו במנגנון הציבורי, אין מי שסבור כי במה שקשור לתעסוקה ישראל היא "ערב-ריין".
איש אינו יכול לטעון כי ישנם כבישים נפרדים ליהודים ולערבים. גם באזורים שבהם הדבר קיים - ביהודה ובשומרון - לא מדובר בריבונות ישראלית, וכל מתנחל היה מוותר ברצון על הדרך העוקפת תמורת התחייבות פלשתינית שעורקי התחבורה מנוטרלים מפעילות טרור.
מי שיודע כי האפרטהייד הוא נושא רגיש לכל לב יהודי ולאליטות התרבותיות במערב הוא בעל הטור תומאס פרידמן. בשנתיים האחרונות אין כמעט מאמר שלו על ישראל שבו הוא אינו מצמיד לה את המונח "אפרטהייד", וחזקה עליו שברצונו לגרום נזק לממשלה הוא יודע באיזו מילה לבחור.
ישראל נכשלה בעניין זה פעמיים. תחילה, שלא הדפה את הטיעון ולא הקדישה לו שימת לב מספקת עד שקיבלה עתה דרבון דווקא מהשופט גולדסטון; והאחרת, שלא השכילה לומר כי פלשתין מוצגת על ידי מנהיגיה כחד-לאומית, כמי שמסרבת לקלוט בקרבה מיעוט המבקש לעצמו אוטונומיה תרבותית.
זה קרב חשוב מכפי שהוא נתפס על ידי מי שקובע את סדרי העדיפות בהסברת החוץ הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו