סכנת מאגרי הנתונים

חשיפת מספרי הטלפון החסויים של בעלי כלבים מתוך המאגר של משרד החקלאות היא רק דוגמה אחת לאפשרויות החדשות להשיג בקלות מידע, שאמור להיות חסוי - אבל הופך לנחלת הכלל. והכל בגלל רשלנות של פקידים חסרי אחריות, וגם בגלל חקיקה שלא לוקחת בחשבון את האזרח הקטן, את צרכיו, ואינה מכבדת את פרטיותו.

זה נכון שמזמן אפשר היה להגיע למידע במאגר הכלבים מתוך המחשב האישי, אבל ברגע שהוא הפך להיות זמין באפליקציה הסלולרית, הוא הפך הרבה יותר קל להשגה. כך גדלה הפגיעה בפרטיותם של בעלי הכלבים, שמסרו את המידע האישי שלהם מתוך אמונה שהוא לא יפורסם ברבים. המאגר הקטן וחסר המשמעות הזה מראה איך פקידים שאולי לא אכפת להם מהאזרח הקטן, לוקחים את החוק היבש כפשוטו. זאת בלי להבין שבני אדם עומדים מאחוריו, והם חושפים אותנו לעיני כל, גם בפרטים אינטימיים שלא רצינו שיתגלו.

המפורסמים, וגם אנשים שסתם רצו לשמור על פרטיותם, ייאלצו עכשיו להחליף את מספר הטלפון שלהם, כדי להימנע מהטרדות. הטירחה הזו יכלה להיחסך מהם אילו מישהו היה חושב קצת לפני שהוא מגדיר איזה מידע יהיה זמין לציבור ואיזה יישאר חסוי. הנימוק "זה מה שהמחוקק רצה" הוא לא יותר מתסמונת ראש קטן.

חשיפת המידע הפרטי של בעלי הכלבים צריכה לשמש נורת אזהרה לגבי מאגרי מידע נוספים הנמצאים בידיים ממשלתיות, שגם לגביהם יש לנו עכשיו ספק אם החלקים החסויים שבהם אכן יישארו כאלה ואין לגולשים דרך פשוטה לחשוף אותם.

בעלי המאגרים הפרטיים כפופים לחוקים מגבילים ולתקנות נוקשות. הם מחויבים לשמור על המידע של הרשומים במאגר, כדי שלא יגיע לידיו של מי שאינו מורשה.

המגזר הציבורי, שמתחזק את מאגרי המידע הציבוריים, אינו יכול להיות פטור מהחובה לשמור על המידע שאנו חושפים בפניו. להפך: הוא אמור להיות אמון עלינו כגורם השומר עלינו מכל משמר. שומר על המידע שלנו, על הפרטיות שלנו. האמון הזה הופר עכשיו. המגזר הציבורי יצטרך עכשיו לעמול קשה כדי לזכות באמון הזה מחדש.