לפני עשור מת יו"ר אש"ף ונשיאה הראשון של הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת, והותיר את הציבור הפלשתיני כשהוא שרוי בתדהמה - ללא יורש טבעי ובתוך אינתיפאדה שטרם הסתיימה - ואת העולם עם סימני שאלה רבים באשר למהות האמיתית של כוונותיו. דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא הניח את הנושא הפלשתיני גבוה בסדר היום העולמי, עד כדי כך שמדינות ערב פרסו עליו את חסותן והשתמשו בו למטרותיהן (בשלב ראשון מצרים ובשלב מאוחר יותר גם סוריה).
בשנות ה־70 וה־80 ערפאת היה עבור ישראל מה שהיה נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, בשנות ה־50 וה־60: אויב מר, נלעג במידה רבה, שכל כוונתו היא להרוג ישראלים, ואם אפשר - גם להשמידנו. במשך שנים ארוכות לא ביקש להיות בן שיח, וכשהיו סביבו אישים שכן ניסו ליצור קשר, דחינו אותם כמתחזים.
אם בשמאל הציעו תנאים להידברות עם הארגון שבראשו עמד (התנערות מאלימות, הכרה בישראל ובהחלטת האו"ם 242) הרי במפלגת העבודה המשיכו לדבר על פתרון משותף ירדני־פלשתיני, ושללו כל הידברות עם אש"ף. השיא היה ב־1985, כאשר ממשלת האחדות הלאומית בראשות שמעון פרס נתנה יד לחוק מגוחך שאסר כל סוג של מגע עם אנשי אש"ף והוביל לכניסתם לכלא של אנשים כגון אייבי נתן, שלא היו מוכנים לוותר על הידברות עם האויב.
המאבק להכרה באש"ף
האיש המכוער הזה, עם הספק זקן על לחייו, מדי הצבא הנצחיים והכאפייה, נראה לנו כקריקטורה. לא הבנו כיצד הפלשתינים ראו בו מנהיג כריזמטי מעורר הערצה ואפילו חיבה.
ערפאת היה גם מרגיז וגם קצת מצחיק. לעומת זאת, מעשיו היו מצחיקים הרבה פחות. בשנות ה־70 הגביר את השימוש בנשק הטרור, שבאמצעותו חשב שיצליח להטיל פחד רב יותר מאשר באמצעות נאומים חוצבי להבות. נוסף על כך, הצליח לדחוף לביצוע מעשי טרור לא מעטים, בעיקר באירופה, אך גם בארץ.
כך יצא שהתחלנו את דרכנו כמדינה המובילה מלחמה בטרור. חשבנו שהדרך היחידה לטפל באש"ף היא לחסלו. כשמנחם בגין כיהן כראש ממשלה, הוא הקפיד שלא לכנות את הארגון בשמו - הארגון לשחרור פלשתין - אלא בכינוי שהמציא לו, אשר לא זכה בפופולריות רבה: אמ"פ (ארגון מרצחים פלשתינים).
אך כוונות לחוד ומציאות לחוד. בשנות ה־80 המאוחרות חילחלה בהנהגת אש"ף ההכרה כי הדבקות במטרה לייסד מדינה "חילונית דמוקרטית", אשר תכלול רק ישראלים שחיו בארץ ישראל לפני הצהרת בלפור, היא חסרת תוחלת. לא מדובר בכך שההנהגה הפלשתינית התחלקה בין תומכי ישראל לבין מתנגדיה; ברור שאילו היה אפשר להיפטר מישראל, היו גם האישים המתונים יותר מאושרים מכך. אבל בדומה לתנועות לאומיות אחרות בעולם - הם היו פרגמטיים יותר והעדיפו לשמור את החלום לאחרית הימים.
בוועידת אש"ף באלג'יר ב־1988, בעקבות תיווך של סטן אנדרסון, שר החוץ של שבדיה באותם הימים, ובזכות תמיכה אמריקנית במהלך, ערפאת הביא לשולחן את ההחלטה ששינתה את ארגון הגג שבראשו עמד, וקיבל למעשה את תנאי המערב להכרה באש"ף.
ישראל הרשמית דחתה את המהלך בטענה שמדובר בתרגיל ביחסי ציבור שאין מאחוריו דבר, אבל העולם התייחס להחלטה ברצינות. 14 שנה לאחר שבוועידת רבאט הכיר העולם הערבי באש"ף כבנציגו הבלעדי של העם הפלשתיני, הכירו בכך רוב מדינות העולם. חמש שנים אחר כך הכירה בכך גם ישראל.
הניסיונות שנעשו כדי להקים הנהגה פלשתינית מטעמנו ("אגודות הכפרים") בתקופתו של בגין, נכשלו באופן מוחלט, ואילו ירדן הודיעה בקיץ 1988 שהיא מסירה כל אחריות מן הגדה המערבית. המשלחת הירדנית־פלשתינית המשותפת לוועידת מדריד התגלתה בשיחות וושינגטון שלאחריה כפארסה. הפלשתינים פעלו בנפרד, ולפני כל סבב שיחות טסו לתוניסיה כדי לקבל הנחיות מערפאת. ראשי הפלשתינים בגדה המערבית וברצועת עזה אמרו לכל מי שהיה מוכן לשמוע כי הם לא יכולים לסגור עניין, ושלא נבנה עליהם. בין שאהבו את ערפאת ובין שהסתייגו ממנו, היה ברור להם כי לא יהיה הסדר מדיני אם הוא לא יוביל אותו.
בארץ נמשכה האינתיפאדה הראשונה, טרור של יחידים ושל ארגונים. מקרי החטיפה והרצח זיעזעו את המדינה, וגברה התחושה שאי אפשר להמשיך כך. חמאס, שהוקם בינואר 1988, החל לצבור תמיכה, ותחושת גורמים בכירים היתה כי הוא עלול לגבור על הפת"ח ברחוב הפלשתיני.
השיחות הישירות שנפתחו באוסלו לאחר ביטול החוק שאסר לקיים מגעים עם אש"ף, התנהלו בין נציגים ישראלים, שהיו מוכנים לחלק את הארץ כדי להבטיח את עתידה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ובין הארגון הפלשתיני הרשמי, שוויתר על תביעתו לקבלת ארץ ישראל כולה, והיה מוכן להסתפק בגבולות 67'.
רק לאחר החתימה על מדשאת הבית הלבן נפגשנו לשיחות של ממש עם ערפאת. מצד אחד, הוא יצא מגדרו כדי לארח אותנו כיאות, והיינו צוחקים בינינו על כך שבארוחות הוא מאכיל את אורחיו, ואינו מוכן לקבל שאכלנו די. מצד שני, הוא דיבר תמיד כמי שידו על התחתונה, וכל פשרה שהסכים לה נחתמה באמירה כי אין לו ברירה, וכי אנחנו הצד החזק. הוא היה איש רדוף והאמין בקונספירציות כבאמת מוחלטת.
הוא היה מספר לי תמיד על קונספירציה שמתרקמת בשב"כ נגד יצחק רבין, ולא הבין מדוע אני מחייך. כשרבין נרצח הוא הפגין אבל של ממש, ובא לנחם את המשפחה על מותו. קשה לי להאמין כי זו היתה הצגה. אחרי שהחלה האינתיפאדה השנייה, הוא עלה על הגל, מתוך חשש שיאבד את ארגונו אם יקבל את עצותיו של אבו מאזן ויימנע מלתמוך באלימות המתחדשת.
שרון קיצץ את מעונו של ערפאת חדר אחר חדר, ולא שם קץ לחייו רק בגלל לחץ אמריקני. ערפאת מת כאדם שנוי במחלוקת, כמי שהיה מוכן ללכת לשלום, באין ברירה, אבל התפתה להשתמש בכוח מחדש בנסיבות אחרות. הניסיון לקבוע חד־משמעית אם מדובר באיש שלום או בלוחם שרימה אותנו - פשטני מדי. הוא היה לאומן פלשתיני שניסה למקסם את האינטרסים שלו בכל זמן נתון. הוא עשה את שגיאת חייו כאשר חזר בו בשנת 2001 ממחויבותו לזנוח את דרך האלימות. יש שהאמינו כי אלמלא נרצח רבין, יכולים היו השניים להגיע לשלום. יש שהאמינו כי מדובר בשחקן שלא התכוון אף פעם למה שאמר. אם היה לו סוד, הוא לקח אותו לקברו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו