אילו נפל בחלקי לשמש רופא משתלם, לא הייתי צועד בתוך קהל רב להתפטרות קיבוצית מעבודתי. לרופא ולקצין ולשוטר ולאחות בבית החולים אין חלופה לעשות כן. בסיימו את הפקולטה לרפואה, מקבל היוצא בשעריה תעודת כניסה לאליטה, לאלה שלא רק החוק קובע להם את גבול המותר והאסור אלא גם המשפט האנגלי It is not done, לא עושים כן. אם הרופא הצעיר אינו חש כי מגבלה כזאת מתחייבת מקידומו לפיסגת האליטה החברתית, כי אז הפקולטה שבה למד אינה ממלאה את תפקידה כאקדמיה אלא מתפקדת כבית ספר מקצועי בלבד. השבוע ביקרתי במרפאתו של רופא נודע, שסיפר לי בתדהמה מהולה בעצב כי מצא שקרוב משפחתו ההולך בדרכו המקצועית פנה להכין לו מעין מפלט באתר אוסטרלי. זה דור אחר, אמר לי, הערכים הישנים אינם מדברים אליו. לא רק בתחומי הרפואה. אין מקום לבוא בטענות. מערכת החינוך והחברה הישראלית לימדו אותם כי "אני" קודם ל"אנחנו" והעיקר ש"תעשה רק מה שטוב לך". לגופו של עניין, הם באמת נושאים בנטל גופני ונפשי ומקצועי כבד. "עייפים עד בלי קץ" הם מתרוצצים לא רק עם משימות פיזיות אלא גם עם אחריות להחלטות קשות, ועיניהם נעצמות בלאות. באחת המחלקות במרכז הארץ עמלו המנהל ועוד רופא או שניים כאשר בתוך שעתיים הגיעו 17 חולים, והם כבר בגיל שרגליהם אינן נושאות אותם להתרוצץ במשך שעות ארוכות. המתמחים אינם מקבלים שכר הוגן. הם מקופחים גם לפי ההסכם החדש ששיפר את מצבם. אך לא מדובר בקיפוח משווע הזועק ללב השמיים. לצד המשגים שעשתה נציגותם המוסמכת, כלולים בהסכם שהפך לסלע מריבה גם יעדים ראויים כשיפור משמעותי של ההכנסה באזורי הספר. חיזוק מתמחי תל אביב יצמצם את היתרון שהשיגו עמיתיהם בבאר שבע ובצפת. לרופאים המתמחים יש חלופה אפשרית, אם כי בעייתית: לחזור לבתי החולים ולהיאבק על ראשות ההסתדרות הרפואית כדי לנהל את המאבק הבא ביתר הצלחה. ועיקר-העיקרים שהם מיטיבים להכיר את מדינתם לטוב ולרע: הסכם לתשע שנים מתחיל להיסדק לקראת הבחירות הבאות. כך זה בכל הסקטורים בישראל. אפילו ד"ר יובל שטייניץ - שצודק או טועה, הוא האחרון על החומה להגן ביושרה ובאומץ על נוהג תקין שבו מכבדים הסכמים - יודע כי ייאלץ לסגת ככל שיקרב יום פתיחת הקלפיות. היעד שלו הוא רק להגן על הסדר הציבורי לזמן הקרוב כדי לא לאפשר את פריצת שאר ההסכמים הקיבוציים במשק. שעתם של הרופאים המתמחים לא תמתין ל-2020. אך יש פן נוסף לדיון שנערך אתמול בבג"ץ. זו זכותו של עובד להתפטר. מצפים ממנו שינהג על פי כלל הכבוד ש"אין עושים כן", אבל אין לחייבו בחוק. מי שנשללת זכותו להתפטר, הוא כעבד עברי שרצעו את אוזנו אל המשקוף. הזכות הזאת, אשר בית הדין לעבודה טישטש ומחק ועימעם, חייבת לחזור לרופאים המתמחים בעזרת שופטי בג"ץ, שפתוחה לפניהם הדרך להורות על התפטרות הדרגתית. למשל, לא יותר מאשר אחד בכל מחלקה מדי עשרה ימים. שלושה בכל מחלקה במהלך חודש, בהדרגה. אבל ההגנה על החירות לפרוש מהעבודה היא זכות הצריכה להגנת שלטון החוק, גם אם היא מכבידה על הציבור.
