בכל שנה, בהתקרב ימי הזיכרון (העברי והלועזי) ליצחק רבין ז"ל, אני עוטה אפוד מגן דמיוני, עד יעברו ימי הסגריר והרעם של התקשורת. לא נעים לאנשי ימין להסתובב בחוצות התקשורת, כשחוזרים ומטילים אשמה קולקטיבית לרצח על הימין כולו. השמאל הישראלי, על פלגיו השונים, ניכס לעצמו את מורשתו ואת זכרו של יצחק רבין, ובחסותם הוא מנסה לקדם את האג'נדה שלו, אף על פי שרבין היה רחוק ממנה כרחוק מזרח ממערב. במדינת ישראל, שבה לשמאל יש אחיזה רבתי בתקשורת, אין ביקורת על השימוש הציני והמניפולטיבי בזכר רבין.
גם את ימי הרעם האלה נשרוד, נתעלם מההקרנה החוזרת של סרטוני הימים ההם ומהפניית אצבע מאשימה בעקבותיהם, ותהי השתיקה הטובה שבמחאות. סבורני שכולם כבר הפנימו שכאשר מלאך החבלה של ההסתה מורם על נס, הוא מרקד גם בכבישים, במגרשי כדורגל ובתור לקופה במרכול.
הערכתי מאוד את יצחק רבין ז"ל. שר ההיסטוריה בחר בו מכולם, ולא במקרה, להוביל את צה"ל לניצחון במלחמת ששת הימים - ניצחון ששינה את מהלך ההיסטוריה היהודית וזו העולמית. הצבר המיתולוגי יפה הבלורית והתואר החזיר אותנו אל המקומות שמכוחם ומבשורתם הצלחנו לשרוד אלפיים שנות גלות חשוכה. הבחירה ברבין היתה מצוינת, הישראלי החדש והיהודי הישן שבו והתחברו לנצח נצחים. זוהי המורשת האמיתית של יצחק רבין, גם אם לא התכוון אליה, שנכתבה על דפי הזוהר של מדינת ישראל. השמאל הישראלי, נוער הנרות ומארגני עצרת הכיכרות רוצים בלהטם לשוב ולהפריד בין היהדות לישראליות, בין העם למולדתו, ובעיקר להנציח את קווי החלוקה בגבולות הארץ ובתוך החברה הישראלית.
יצחק רבין ז"ל לא היה שמאלן. הוא היה פטריוט ישראלי רחוק מאוד מקוסמופוליטיות, מכנעניות ומפוסט־מודרניזם, שמאפיינים את השמאל הישראלי. הוא היה ראש הממשלה הראשון והאחרון שהיה לו אומץ לכנות את היורדים "נפולת של נמושות". עצם המחשבה על התנחלות של ישראלים בברלין, גם בימים של יוקר מחיה, היתה מעוררת בו חלחלה. רבין אהב את חיילי צה"ל, שנים רבות שירת בצבא והיה בז לכל מי שמכנה את צה"ל צבא כיבוש. באותה צורה התייחס לצעירים שמשתמטים משירות צבאי, לאימהות שעומדות במחסומים ולרופאים למען זכויות אדם שמתקשים להבדיל בין אויב לאוהב.
כמו כל מנהיג, גם רבין עשה טעויות. הניסיון שלו להגיע להסדרים עם הפלשתינים בהנהגת יאסר ערפאת נבע מתוך תקווה שנכזבה, ולא מתוך רצון להנציח את שמו בהיסטוריה, כמו כמה משותפיו. בהספד על רועי רוטברג הי"ד, שנרצח בפאתי עזה, אמר משה דיין כי הכמיהה שלו לשלום מנעה להאזין לקולות המרצחים. רבין רצה שלום, הוא חשב שעם ראש הנחש אפשר להגיע לשלום - וטעה. רבין לעולם לא היה מפקיר את ביטחון ישראל. במירוץ שבין שלום לביטחון רבין היה מעדיף את הביטחון. זוהי מורשתו המובהקת ביותר, ועל פיה חייבים להמשיך להנהיג את מדינת ישראל.
עם זאת, צריך להודות שבחלוף השנים רבים במדינת ישראל כבר מבינים ששנאת אחים מובילה לאבדון. גלי השנאה נחלשים בהתקרבם לחוף, ובמקומם יהפכו ימי הזיכרון ליצחק רבין לימים של שיח ושל הידברות.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
