ישראל, כחברה, הרוויחה הרבה יותר משחרורו של חייל אחד, גלעד שליט, מהרווח של הפלשתינים, גם אם הם חוגגים שחרור של יותר מ-1,000. למרות המחיר הכבד מנשוא ששילמנו - בקרב על המוראל הלאומי והתודעה הבינלאומית כבר ניצחנו. החגיגות הפומביות בצד השני בטח יימשכו עוד ימים, והן כוללות במות בידור ונאומים פומביים של מנהיגי חמאס מתוך ניסיון למקסם את הרווח של השלטון בעזה מהמהלך בדעת הקהל ברחוב הפלשתיני ובעולם הערבי כולו. לעומת זאת, אצלנו כולנו חווינו התרגשות עצומה - אך מאופקת. אבל האם התמונות או עוצמת החגיגות הן שיקבעו איזה צד הרוויח יותר במובן המוראלי ובגאווה הלאומית שלו? ממש לא. הוויכוח בצד הפלשתיני אם העיסקה היתה טובה או לא עדיין בעיצומו. הם סופרים את האסירים שלא שוחררו, והביקורת מצד משפחות האסירים שלא שוחררו רק תגבר בתקופה הקרובה. בסופו של דבר, השמחה שלהם על שחרור האסירים תישאר מקומית בלבד, ובתוך ימים תישאר רק נחלתן של המשפחות. המוטיבציה לחטוף חיילים תהיה כפי שהיתה - תמיד תהיה להם מוטיבציה גבוהה לחטוף חיילים כדי לשחרר את כל האסירים הכלואים בישראל. אבל רבבות בני משפחתם של אלפי האסירים הביטחוניים שעדיין כלואים בישראל יוכלו לספר להם שזה לא כל כך קל. גם אצלנו יימשך הוויכוח בין מקבלי ההחלטות, התקשורת, המומחים השונים ואנשי האקדמיה על המחיר ששולם. זה טבעי. אך לשחרור של גלעד שליט יש היבטים לאומיים רחבים הרבה יותר מהתמונות של הימים האחרונים. בעצם חזרתו של גלעד הביתה הרווחנו דורות של בני נוער שיוכלו להפנים באמת את המסר היהודי של "ערבות הדדית". אין ישראלי שלא התמלא גאווה על עובדת היותו שייך לעם הזה, שמוכן לשלם מחיר כבד כל כך כדי להציל נפש אחת. אלפי שעות של חינוך לציונות ואהבת הארץ בבתי הספר לא ישתוו למהלך האחד והמרגש שביצעה המדינה - שחרורו של גלעד מהשבי. דרך אגב, מי שעוקב אחר העיתונות הבינלאומית מבחין כיצד העולם משתאה לנוכח גילוי מוחשי כל כך של המושג הזה "ערבות הדדית". הגדילה לעשות עיתונאית כוויתית שכתבה בפירוש: "אשריך, גלעד, שזה העם שלך". סביר להניח שאת הדברים היא כתבה גם כהתרסה נגד השלטון המדכא, וגם זו נקודה חיובית. כי העולם כולו - וכן, גם העולם הערבי - אכול קנאה לנוכח חברה שלנו, חברה שמוכנה לתת הכל כדי לקדש את החיים של אחד מבניה. במובן התודעתי, למרות המחיר הכבד ששילמנו, לדעתי ישראל כבר ניצחה.
