אף אחד לא הצליח לעצור אתמול את הדמעות. אם משמחה עצומה והתרגשות ואם מכאב נורא. אין איש במדינה הקטנה שלנו שלא היה דבוק למסך משעות הבוקר בהמתנה, בציפייה דרוכה לראות אותו - את הבן של כולנו שכבר חמש שנים וחצי אנחנו מחכים לו שיבוא. והוא בא. היום הזה היה היום של גלעד אבל גם היום שלנו. היום של עם ישראל. אוכלוסיות שלמות ומגזרים שלא מסכימים ביניהם התלכדו לכדי עם אחד, כאם הכמהה לשובו של בנה הביתה. הרגע המרגש עד דמעות הזה, שבו ראינו את דמותו של הילד, שהפך להיות הילד של אומה שלמה, הולך בקושי, חיוור וכחוש, עם עיניים עייפות אבל עם חצי חיוך מלא תקווה - הוא הרגע שבו נשמנו סוף סוף לרווחה. זה הרגע שבו נתנו לדמעות לזלוג מעצמן, והפעם מאושר - אחרי הרבה שנים שגם הלב שלנו נקבר בבור בעזה בעודו בחיים. כי כשגלעד היה שם, גם משהו בשפיות ובאנושיות של המדינה הזאת נעלם. יותר מכל הסיפור הזה של משפחת שליט, והמעשה הנכון לעשותו, החזרת הילד שנחטף להוריו החזירה לכל אחד מאיתנו את תחושות התקווה והגאווה, שהחליפו את הייאוש המשתק מהמדינה, שליווה אותנו בכל השנים האחרונות. ביום הזה חזרנו שוב להיות גאים בזה שאנחנו ישראלים. גלעד ומשפחת שליט שילמו מחיר כבד שאיש מאיתנו לעולם לא יבין. אבל מנגד, הם גילו במדינה הזאת אנשים שאכפת להם, אנשים שהפגינו איתם, גרו איתם במאהל, אנשים שצעדו איתם בעקשנות ולא ויתרו, אנשים שסירבו להסיר את גלעד מהדיון הציבורי, גם לאחר יותר מחמש שנים תמימות. משפחת שליט והעם הזה גילו גם ממשלה שבאומץ רב, ולמרות כאב גדול ובהקרבה גדולה מאוד, כולל ביקורת ציבורית של משפחות נפגעי הטרור שאת כאבן איש לא יבין, ביצעה את העיסקה. סבתא עם דמעת בעיניים שמטיילת עם עגלת נכדה בפארק תוך האזנה לטרנזיסטור קטן, התור השוקק בקופת החולים בתקופה זו של מחלות חילופי העונות שנצמד לטלוויזיה הדולקת, שיחות בית הקפה השכונתי, קבוצת אנשים המתגודדת ברחוב. מעטים הרגעים האלו שבהם אתה מרגיש שאתה חלק מרגע היסטורי אמיתי. אתמול הרגשנו כולנו שאת היום הזה לא נשכח. ביום מרגש כזה הפוליטיקה לא מעניינת אף אחד, כולם רק רוצים דבר בסיסי אחד: שגלעד יישב בארוחת ערב עם משפחתו, יאכל את החביתה עם הסלט והקוטג' היקר מדי, ילך לישון במיטתו עם המצעים הנעימים, יקום בבוקר ליום שמש ונוף ירוק, ובעוד כמה ימים כבר יתחיל לקטר על הממשלה והפקקים. גלעד, ברוך שובך הביתה.
