ערב חג הסוכות התבשרנו על חזרתו של גלעד ארצה. כולנו מקווים שהמנהג של כיסא פנוי בסוכה השמור לגלעד יהפוך לנחלת עבר. יחד עם התחושה הטובה הנלווית לקיום מצוות פדיון שבויים בחברה שערבות הדדית חקוקה במורשתה - רבים חוששים לבריאותו של גלעד. עיקר החששות מתמקד בהערכה שגלעד יסבול ממגוון מצבים נפשיים המוכרים אצל מי שחוו טראומה, המקשים לחזור ולתפקד כאדם חופשי בחברה. אכן, הניסיון לימד אותנו שכאשר אדם עומד מול איום על חייו, ועוד יותר מכך - כאשר הוא מתמודד לבדו בשבי ממושך - הוא נתון במצב דחק בעוצמה החורגת משמעותית מהמוכר. בקרב אלה שחזרו משבי יש המתארים התפתחות של מחשבות מטרידות על נסיבות הנפילה בשבי ועל אלימות שחוו במהלך חקירה. סימני המתח מלווים בחוויות "מאז ושם" החודרות וטורדות "כאן ועכשיו", מעין חלומות בהקיץ או ביעותי לילה עד שמתקשים להירדם. לא בכדי "ערים בלילה" הוא שמה של עמותת פדויי השבי. בבואנו להעריך מהי ההתייחסות שגלעד זקוק לה מסביבתו הקרובה, עלינו לנסות בצניעות "להיכנס לנעליו". העיקרון המנחה הוא להתמקד בהתנהגות היומיומית ולא באיום שחלף, לראות את ההתמודדות עם "השחזור הטורדני" וההתנתקות ממנו כחלק מחזרה לנורמה, ולהימנע מיצירת תווית של מחלה. המוקד הוא החזרת תחושת "בסיס בטוח" - היפוכה של חוויית השבי. גורם משמעותי שעשוי לסייע בביסוס חוויית הביטחון של גלעד נשען על הקרובים: על בני משפחתו וחבריוולהימנע מחיבוק דוב שנובע מצורכי המחבק, ועליהם לנסות לתת מענה המתאים לחוויות שחווה. חשוב להכיר את "המרחב האישי" שבו היה גלעד נתון. בניית תהליך הדרגתי של חזרה "הביתה" עשויה לאפשר הסתגלות מותאמת לתנאים שחווה זמן כה רב. קצב השינוי אמור אף הוא להיות מותאם לקצב שאותו חווה במהלך השבי. תמצית ההתקשרות הבטוחה, המנוגדת לחוויית השבי, היא הדרגתיות, סבלנות, לא למהר לחקור, לאפשר לו להיות עם משפחתו, עם חבריו מבית ומהיחידה, ובמידת הצורך סיוע מהגורמים המקצועיים בצה"ל בקליטתו של גלעד שליט במשפחתו ובקהילתו, ובכלל זה גם כחייל השב ליחידה. הכותב הוא אל"מ (מיל') ושימש ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל
