מערכת הביטחון תמכה פה אחד

ישראל בחרה הלילה בחיים - מחיר חייו של חייל שבוי. ישראלי אחד מול 1,000 אסירים, 450 מהם מחבלים "כבדים".

חמש שנים ניסינו להתחמק מההכרעה הזאת, לקוות לנס שיעיר את כולנו עם הידיעה על איזו פעולת אנטבה הרואית שתחזיר אותו הביתה. כמה אירוני שדווקא מי ששילם את המחיר המשפחתי הכבד בפעולה ההיא, הוא שהחליט לשלם עכשיו את המחיר.

את רוח הגב שלו קיבל נתניהו מראש שב"כ החדש, יורם כהן. אחרי חמישה חודשים בתפקיד קיבל כהן החלטה אמיצה, שנויה במחלוקת גם בתוך הארגון, והפך את קביעת קודמו, יובל דיסקין, כשהסכים לאפשר חזרת מאות משוחררים לגדה המערבית. בכך קבע כהן כי הסיכון הביטחוני הנשקף מהמשוחררים הוא נסבל: השילוב של גדר הפרדה וחופש הפעולה של צה"ל מאפשר לישראל להתמודד עם האיום. גם כוחות הביטחון הפלשתיניים אפקטיביים בהרבה במלחמתם בטרור, מחשש שירים את ראשו (ובאותה הזדמנות יוריד את ראשם כפי שעשה בעזה).

הגמשה ישראלית נוספת היתה בהרכב המשוחררים. לא עוד אסירי חמאס בלבד, לא עוד וטו על שחרור ערבים ישראלים. ברשימה הסופית נכללים גם אנשי פתח, ג'יהאד איסלאמי וארגוני סירוב, וגם ערביי 48' ומזרח ירושלים: ישראל עשתה זאת בידיעה שהיא נותנת לחמאס "בעלות" על כלל האסירים (ומסתכנת בכך שהוא יהפוך לפטרונם של אלה שנותרו בכלא).

חמאס, מצידו, התגמש לא רק בכך שמאות משוחררים כן יגורשו, אלא בעיקר ברשימת השמות: לא ייכללו בה כמה מהסמלים הבולטים ביותר של מאבקו, כמו מרואן ברגותי, אחמד סעדאת (מנהיג החזית העממית שאחראי לרצח השר רחבעם זאבי), עבדאללה ברגותי (מהנדס המטענים הבכיר של חמאס), איברהים חאמד (ראש הזרוע הצבאית של חמאס בגדה) ועבאס א-סייד (שולח המתאבד לפיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה). לישראל היה ברור ששחרורם יהווה כניעה מוחלטת, או במהופך - שאי-שחרורם הוא הנימוק הטוב ביותר למה לקח חמש שנים להגיע לעיסקה.

הפשרה מצידו של חמאס מלמדת על המצוקה השלטונית שלו ברצועה (ועל רצונו להאפיל על פרויקט המדינה של אבו מאזן). במהלך המו"מ נטל חמאס-עזה את ההובלה, תוך שהותיר את חמאס-דמשק בצד. חאלד משעל אמנם דיבר אתמול, אבל הקול שקבע היה של אחמד ג'עברי. הוא עשה זאת אף שידע כי בכך הוא מסיר את החסינות מעל עצמו.

התובנה הלא כתובה היא שמי שיחזור להיות מחבל פעיל יסוכל, במעצר או בחיסול. ולמרות זאת, אסור שיהיו לאיש אשליות: רבים מהם יחזרו להרוג ישראלים. כך היה בעבר ואין שום סיבה להניח שזה ישתנה עכשיו.

ועדיין, מערכת הביטחון תמכה פה אחד. את מאיר דגן שהתנגד כראש מוסד החליף תמיר פרדו שתמך, את דיסקין החליף כאמור יורם כהן, סטטוס-קוו נרשם רק בעמדת הרמטכ"ל - גנץ תמך כמו קודמו אשכנזי. שינוי משמעותי נוסף היה בעמדת מתאם המו"מ: דוד מידן הביא לתפקיד את הקשרים האישיים, העמוקים, שטיפח כראש "תבל" במוסד עם צמרת הממסד הביטחוני במצרים. שובו של המתווך המצרי לתמונה איפשר את השלמת העיסקה, התודה למתווך ניתנה אתמול בדמות ההתנצלות על הריגת השוטרים המצרים בפיגוע בגבול ותינתן בקרוב בשחרור של 550 נשים וילדים (שיתווספו אל 450 האסירים "הכבדים") שיוגדר כ"מחווה" למצרים.

בשורה התחתונה יכולים שני הצדדים להיות מרוצים. בישראל ובעזה התגמשו והביאו הישג - אצלנו את שליט, אצלם 1,000 אסירים - תוך שלמדו על הפער שבין הצהרות למגבלות הכוח.

כל זה יימחק ברגע שהעיסקה תושלם. אז יחזרו בעזה לתכנן חטיפות ואצלנו להתווכח על המחיר. ועדת שמגר תקבע שמעתה והלאה צריכה ישראל לדבוק ב"אחד תמורת אחד" - שבוי תמורת אסיר, גופה תמורת גופה. ההגדרות האלה יחזיקו מעמד עד, חלילה, לפעם הבאה, אז תחזור להדהד שאלת המחיר.

בינתיים בחרה ישראל בתקווה: 25 שנים אחרי שהפקירה את רון ארד לגורלו, ניתנה הלילה לגלעד שליט עיסקת חייו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו