בחודש מארס האחרון הסביר לי גורם דיפלומטי מערבי בכיר בקהיר כי ללא השתלבותן של הנשים בחיים הפוליטיים במצרים אין הרבה סיכוי לדמוקרטיה במדינה להצליח, עם כל הכבוד למה שנקרא אביב העמים הערבי. רק לפני שבוע כתבתי, בהתלהבות יש להודות, על הצעד המהפכני של המלך עבדאללה הסעודי המאפשר, החל בשנת 2015, לנשות ארצו לבחור ולהיבחר, גם אם מדובר רק בבחירות המוניציפליות. ואולי בגלל זה יש היגיון בהחלטה להעניק השנה את פרס הנובל לנשים שתורמות לקידום הדמוקרטיה בעולם. גם המערב היה צריך להתגבר בשלב מאוחר יחסית על דיכוי נשים ועל מתן זכות בחירה לנשים כדי להגיע לאן שהגענו. אבל אי אפשר שלא לתהות שוב אם באוסלו, בדיוק כמו ב-2009, פועלים יותר מתוך ציפיות ושמים פחות דגש על התוצאות, לפחות בכל הקשור לזוכה מתימן. הציפייה השנה היתה שהפרס יוענק לבלוגר או לפעיל זכויות אדם מתוניסיה או ממצרים, שם הודח מנהיג. אבל באוסלו בחרו דווקא בתימן, שבה עדיין לא ברור לאן יובילו המהומות - אולי אפילו למלחמת אזרחים - גם אם הנשיא סאלח הבטיח בסוף השבוע, בפעם המי יודע כמה, לפרוש. אולם באוסלו לא יכלו לפספס הזדמנות: טווקול כרמאן הצעירה (32) היא גם אישה וגם משתייכת למפלגה איסלאמית. כרמאן באה להוכיח כי אפשר להיות גם אישה, גם אדוקה וגם תומכת נלהבת בזכויות אדם, בחופש ובעיקר בדמוקרטיה. כפי שכותב אתמול "ניו יורק טיימס", הזוכה מתימן זוכה בפרס יותר בגלל תקווה לעתיד טוב יותר מאשר בגלל הישג ברור. העיתון הגדיר זאת Wishful Thinking. נשיאת ליבריה הלן ג'ונסון סירליף, הנשיאה האפריקנית הראשונה, וליימה גבווי, פעילת זכויות האדם מארצה, זכו אף הן בפרס, ומי שמכיר את ליבריה יכול רק לברך על כך. סירליף קיבלה את ההודעה ארבעה ימים לפני הבחירות בארצה. עכשיו גם האופוזיציה בליבריה לא אוהבת את אוסלו... רק 12 נשים עד עתה זכו בפרס החשוב הזה ב-110 השנים האחרונות, וזוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה ששלוש נשים זוכות בו יחדיו. מאוסלו באה לעולם הבשורה החדשה: לא עוד "אל תפחד - תהיה גבר", אלא מעתה "אל תפחדי - תהיי אישה".
