חנן פורת, אחד מגיבורי ילדותי, נטמן אתמול באדמת כפר עציון לא כמתנחל האולטימטיבי, הדימוי שציירו לו רוב כלי התקשורת, אלא כמאחד האולטימטיבי. מי שהכיר אותו ולא את המסיכה שציירו בעבורו אחרים, לא נזקק לשורת המספידים שהתייצבה אתמול ליד מיטתו כדי לדעת שחנן היה מורה ומחנך ומשורר ו"אוהב (גדול) את הבריות ומקרבן לתורה"; איש רוח ומעשה שידע לקחת את כל הטוב מיריביו האידיאולוגיים ולדבוק גם במרים שבהם, שהתנכרו לו, "כי אלה אחיי". בשנה האחרונה, מדי שבת, דאג בני אריאל שהגבאי בבית הכנסת יזכיר את "חנן בן שלומית" בתפילת ה"מי שבירך" לחולים, וליד שולחן שבת התבשמנו מדברי התורה והחוכמה שפירסם עד כמעט הרגע האחרון באחד ממפעלי החיים הרבים שלו: ספרי "מעט מן האור"; עלון פרשת שבוע שבו נדפסו דברים עמוקים, אך גם שווים לכל נפש. אף אני זכיתי מעת לעת להתארח באכסניה המכובדת הזאת, שהיה בה הכל: מקרא ותלמוד והרב קוק, מתובלים בשירי רחל, נעמי שמר, עלי מוהר ויצחק שלו. טורו האחרון - כמה אופייני לאיש - עשה שימוש בשירה של זלדה, "אל תפחדי ממותי", ובו פנה חנן לנשמתו שלו וביקש ממנה שלא תפחד ממותו הקרב. בחנוכה האחרון התקבצנו ידידיו ומכריו באולם של המתנ"ס האזורי בגוש עציון כדי להיפרד ממנו בצורה מסודרת. היו שם חבריו לדרך, וגם אחרים כמו זיו יונתן שסיפר מעט על הקשר הלא שגרתי בין אביו לפורת, שניים שעולמותיהם היו רחוקים לכאורה. שולי נתן שרה שם לבקשתו את "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך" ועוד שירים שאתמול, על הדשא בכפר עציון, שרו יחד 10,000 איש. כשלא כמנהיגים דתיים ציונים בני הדור הקודם, פורת ביקש והצליח לפרוץ את גבולות השטיבלעך והגטו הציוני-דתי. הוא קרא תיגר על התפיסה הסקטוריאלית שהסתפקה בהשפעה על ענייני המגזר בלבד, ודחף בכל כוחו להשפעה ולהובלה במעגלים הכי מרכזיים של חיינו כאן: התיישבות, ממשלה, תקשורת, משפט ואקדמיה. בעבורי ובעבור רבים מבני דורי, פורת היה עמוד אש ההולך לפני המחנה, איש ישר דרך שליבו ופיו שווים, חולם ומגשים, שרבים כנראה ילמדו להעריך אותו נכונה רק לאחר מותו.
עמוד האש לפני המחנה
מערכת ישראל היום
מערכת "ישראל היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.
