המשכו הטבעי של גנץ

הבעיה של גדי אייזנקוט היא לא המינוי: אם לא יקרה משהו חריג במיוחד (שכרגע לא נראה באופק), יודיע בימים הקרובים שר הביטחון כי אייזנקוט הוא הרמטכ"ל ה־21 של צה"ל.

הבעיה של אייזנקוט היא מה יקרה מרגע המינוי. קשה להניח שמתנגדיו - ויש כאלה, שזוכים לרוח גב גם מצד חלקים בתקשורת - יצליחו לטרפד את המהלך, אפילו אם יעתרו לבג"צ. בית המשפט לא מרבה להתערב בעניינים שכאלה, בוודאי כאשר קביעתו החד־משמעית של היועץ המשפטי לממשלה היא שאין מניעה למינוי. ממילא גם לא נתגלו בנוגע לאייזנקוט פרטים מהותיים כלשהם בפרשת הרפז מעבר לאלה שהיו ידועים מראשיתה, לפני ארבע שנים; אלה, כזכור, לא מנעו מראש הממשלה ומשר הביטחון (אז עוד אהוד ברק) להציע לאייזנקוט לכהן כבר אז כרמטכ"ל, ומשכך אין סיבה שיהיו פקטור במינוי כעת.

ובכל זאת, תהליך השחרה - אם יהיה כזה - עלול להכניס את אייזנקוט ללשכת הרמטכ"ל כ"ברווז צולע". הרמטכ"ל, בלי קשר לאייזנקוט, הוא דמות ציבורית, סמל לאומי שלמעט נשיא המדינה אין שני לו. לא שזה אמור לסרס תחקירים או ביקורת עניינית אם יש כזאת, אבל לפגיעה בו, ובמשתמע מכך בצה"ל, יש השלכות מעבר לשמו הטוב של המכהן בתפקיד. למרבה הצער, ספק אם זה יהיה פקטור באווירה הקיימת בישראל בכלל, ובטירוף המערכות בפרשת הרפז בפרט.

הביקורת הזאת לא צפויה לצוף בהתייעצויות שמקיים כעת יעלון. המעודכנים שבין היועצים - ברק, אשכנזי, חלוץ - ידברו כולם בשבחו של אייזנקוט, הוותיקים יעסקו מן הסתם יותר בתהליך ופחות באדם עצמו. אלה ואלה ממילא לא ישנו הרבה: יעלון כבר החליט שאייזנקוט הוא האיש שלו - החלטה שתזכה לרוח גב גם מראש הממשלה, מהרמטכ"ל המכהן ומצמרת צה"ל.

אייזנקוט הוא המשכו הטבעי של גנץ: אותה תפיסת עולם, אותו היגיון ניהולי ומבצעי, אותו מזג רגוע. בהיבט הזה, מה שהיה הוא שיהיה. תחתיו לא צפוי צה"ל למהפכות ולא לשיגעונות. מי שממנה אותו יודע מה הוא מקבל, בלי הפתעות ובלי משחקים. בשורה מרחיקת לכת אולי אין כאן, אבל בבלאגן הנוכחי במזה"ת - כשכמעט בכל רגע עלולה להיפתח חזית בלפחות ארבע גזרות (עזה, יו"ש, לבנון וסוריה) - יציבות ושכל ישר הם עניין לא מבוטל.