שום צד לא יוצא טוב או צודק מהתפטרות הרופאים המתמחים ההמונית שצפויה להתחיל בימים הקרובים: לא מאות הרופאים המתמחים שאמורים להתפטר החל מהשבוע, לא ראשי משרד הבריאות, לא בכירי משרד האוצר ולא הנהגת ההסתדרות הרפואית. כולם יחד אשמים במה שהולך ומצטייר כאחד המשברים הגדולים ביותר בתולדות מערכת הרפואה הציבורית בישראל. כדאי לשים לב תחילה לגיאוגרפיה של ההתפטרות ולעובדה שרובם ככולם של המתפטרים הם רק מבתי החולים במרכז הארץ ורובם מבתי החולים בגוש דן. מדובר כאן במאבק של הרופאים במרכז מול הרופאים בפריפריה, שבהסכם השכר החדש - שהמתמחים בגוש דן כה מתנגדים לו - קיבלו תוספות והטבות שכר גדולות מאוד שעשויות לשפר סוף סוף את הרפואה לתושבי הנגב והגליל, והן גם מממשות במידה רבה מאוד את הצדק החברתי המיוחל. אסור לשכוח שהרופאים המתמחים מייצגים למעשה במאבקם את הדרישות של הרופאים המומחים בבתי החולים ושל חלק ממנהלי בתי החולים עצמם. דרישות אלה עומדות בחלקן בניגוד גמור לטובת הציבור בישראל, ואפילו בניגוד גמור עוד יותר לדרישה לקידום ה"צדק חברתי" אשר הועלתה באופן אותנטי בארץ בחודשיים האחרונים. כך, למשל, הרופאים המתמחים יוצאים בחריפות נגד ההסכמה שהתקבלה בהסכם השכר החדש להפעיל שעון נוכחות (שנועד בין היתר למנוע נטישת מחלקות בבתי החולים על ידי הרופאים הבכירים), ונגד חובת ביצוע תורניות לילה וסופי שבוע גם על ידי הרופאים המומחים (חובה שנועדה לשפר את איכות הטיפול הרפואי שיקבל כל אחד ואחת מאיתנו). בנוסף, המתמחים - ומאחוריהם מנהלי בתי החולים איכילוב, שיבא ורמב"ם - דרשו להפעיל שירות רפואה פרטי לבחירת הרופא בכל בתי החולים הציבוריים, שאם יופעל עלול להביא לקריסה מוסרית וחברתית של שירות הרפואה הציבורי בישראל. ואולם, גם לכל שאר הצדדים חלק במחדל: משרד האוצר וההסתדרות הרפואית לא השכילו לשתף באופן מעמיק, כן ומתמשך את המתמחים במשא ומתן לקראת חתימת הסכם השכר החדש, וזאת אף שידעו על הכעס הגדול שלהם, על ההד הציבורי והתקשורתי של מחאת המתמחים ועל תסכולם המתמשך שחלקו בהחלט גם מוצדק מאוד. גם ראשי משרד הבריאות לא השכילו להביא באופן משמעותי מספיק את קול הרופאים המתמחים בזמן המשא ומתן כדי להביא לשיפור משמעותי ומתבקש בתנאי עבודתם ושכרם, וכדי לאפשר את העבודה הרפואית הסדירה לטובת בריאות הציבור בישראל.
